טורים

מה שלומכם ומה מד הלחץ שלכם? הימים האחרונים לא פשוטים עבור כולנו. שוב מנהרת החיים בדרך אל הלא נודע. האומיקרון מכה בדיוק כפי שצפו ואיש

מה לא היינו עושים כדי לנבא את העתיד? אבל העתיד הוא לאלוקים. כשמגיעים אלי לייעוץ אני תמיד מסבירה שאני לא מתעסקת במה שיקרה בעתיד. אלא

כל אדם בחייו עובר פרידה או כמה סוגי פרידות בחייו כמו: פרידה מאדם קרוב במשפחה, פרידה מחבר או חברה אהובים, פרידה ממקום עבודה שהיה משמעותי

תופעה ידועה ולא מהיום היא שטרקטורונים, אופנועים ורכבי שטח למיניהם נוהגים להשתולל במרחבי החולות באזור הדיונה הגדולה שלנו. רכיבה, אגב שהיא אסורה, אך לא נאכפת.

מספרים על אדם שאיבד את כל רכושו, היה בתוך ייאוש ומצב רוח רע ויצא להתבודד במקום רחוק. הוא פסע וטייל ולפתע ראה דבר מה מנצנץ.

בימים אלו של חג החנוכה המקסים והמאיר, שוב מדברים על עלייה מדאיגה במקדם ההדבקה. הדבר כמובן מעיב על השגרה של כולנו ומאפיל עליה. קל לשקוע

מגיל צעיר מאוד אני מוצאת את עצמי מקשיבה. לעצמי, לאחרים, אפילו לשקט, שמשתרר לפעמים כשציוצי הציפורים נדמו או כשהכבישים טרם התמלאו. ההקשבה הזאת, כפי שמלמדים

הידיעה על פטירתו של ראש העיר המיתולוגי, צבי צילקר ז"ל היכתה את תושבי העיר (בעיקר הוותיקים) בתדהמה ובעצב. צילקר היה פוליטיקאי מסוג אחר. כזה שהמילה

בהגדרה המקורית של המושגים אופטימיים ופסימיים יש שחור- ולבן, שני סמנים קיצוניים למד שביעות הרצון שלנו בחיים. ישנם הטוענים שהאופטימיים יכולים ליפול לשיגעון, אשליה או

כולנו יודעים, ששיעורים ומבחנים יש לא רק בבית הספר ולא רק בגיל בו חל עלינו חוק חינוך חובה. להיפך, מהיום הראשון ועד היום האחרון של