טורים

1 בספטמבר בצל הקורונה

הראשון בספטמבר הגיע גם השנה,אך ההרגשה מעולם לא הייתה כל כך משונה.הקורונה עדיין נושפת בעורפינו,מהתלת בנו ומדירה שינה מעינינו.אנחנו, האנשים הבוגרים עדיין לא בדיוק מבינים,אז

היה או לא היה ואם היה, מה היה?

חשבתי רבות אם לכתוב את הטור שהשבוע כתבתי,הנושא הוא רגיש ומעורר שיח קשה זאת היטב ידעתי.לפני עשרה ימים החלה פרשת האונס באילת לזעזע מדינה שלמה,ברשתות

איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי?

היה היו פעם לפני המון שנים,מהדורות חדשות שדיווחו על כל מיני עניינים.על מה שקורה בארץ ובעולם הגדול,ואתה הצופה, להיות מעודכן היית יכול.הייתה פעם עיתונאות לשמה

אי-מהות

זהו טור שמיועד לנשים ולכל מי שחוותה הריון ולידה,לכל אישה שהגיע תינוק לחייה, להיות בצל קורתה. מי מבינינו הנשים לא זוכרת את ההתרגשות, החוויה,את כל

על מפלצות ועל ילדים

תינוק בא לעולם בשמחה הכי גדולה…במשפחה הגרעינית והמורחבת שמחה וצהלה.ומהיום הראשון אתה מרגיש צורך לגונן על היצור הקטן,לשמור עליו מכל משמר, כי העולם מסוכן…אתה מכסה

על מנורה ועל תורה

למדתי לפני עשרות שנים בבית הספר היסודי "אחדות",מוסד שגידל דורות של ילדים עם ערכים ותרבות. בתקופה הזאת למדנו בבית ספר יסודי 8 שנים,לפני שהחלה תקופת

תינוקות של בית רבן

אחרי שבועות של כתיבה על נושאים אודות שינאה ורוע,בא לי לכתוב על נושא, שגורם לי נחת ומרגוע. רוצה לכתוב על נכדי האהובים, היצורים הקטנים האלה

חורבן הבית שלנו

בחודש הזה זוכר כל יהודי את חורבן בית המקדש, אם אתה חרדי, דתי, חילוני, זה לא משנה ממש. נולדת יהודי, וגם אם תתכחש לבריאה ולבורא עולם,זה

חיי הלילה, זר לא יבין

יש קוראים לזה גל שני, יש שיאמרו סתם אדווה,הכותרת לא בעצם כל כך חשובה.מציאות חדשה שהשתלטה על חיינו,בילבלה ושיבשה באכזריות את עולמנו.עטיית מסיכה, איזה משימה

דילוג לתוכן