טורים

הרבה אנשים מוצאים עצמם במעגל הזה. וזה די טוב . העבודה הפכה לבילוי המועדף ואם יש מרפסת זה כבר ליגת על . אם נצא האם

הראשון בספטמבר הגיע גם השנה,אך ההרגשה מעולם לא הייתה כל כך משונה.הקורונה עדיין נושפת בעורפינו,מהתלת בנו ומדירה שינה מעינינו.אנחנו, האנשים הבוגרים עדיין לא בדיוק מבינים,אז

חשבתי רבות אם לכתוב את הטור שהשבוע כתבתי,הנושא הוא רגיש ומעורר שיח קשה זאת היטב ידעתי.לפני עשרה ימים החלה פרשת האונס באילת לזעזע מדינה שלמה,ברשתות

היה היו פעם לפני המון שנים,מהדורות חדשות שדיווחו על כל מיני עניינים.על מה שקורה בארץ ובעולם הגדול,ואתה הצופה, להיות מעודכן היית יכול.הייתה פעם עיתונאות לשמה

זהו טור שמיועד לנשים ולכל מי שחוותה הריון ולידה,לכל אישה שהגיע תינוק לחייה, להיות בצל קורתה. מי מבינינו הנשים לא זוכרת את ההתרגשות, החוויה,את כל

למדתי לפני עשרות שנים בבית הספר היסודי "אחדות",מוסד שגידל דורות של ילדים עם ערכים ותרבות. בתקופה הזאת למדנו בבית ספר יסודי 8 שנים,לפני שהחלה תקופת

אחרי שבועות של כתיבה על נושאים אודות שינאה ורוע,בא לי לכתוב על נושא, שגורם לי נחת ומרגוע. רוצה לכתוב על נכדי האהובים, היצורים הקטנים האלה

בחודש הזה זוכר כל יהודי את חורבן בית המקדש, אם אתה חרדי, דתי, חילוני, זה לא משנה ממש. נולדת יהודי, וגם אם תתכחש לבריאה ולבורא עולם,זה

יש קוראים לזה גל שני, יש שיאמרו סתם אדווה,הכותרת לא בעצם כל כך חשובה.מציאות חדשה שהשתלטה על חיינו,בילבלה ושיבשה באכזריות את עולמנו.עטיית מסיכה, איזה משימה