דוגמה לסקר שמבטא זאת היא הסקר האחרון של מרכז המחקר הבולט בגדה בראשותו של ד"ר ח'ליל שקאקי, אשר פורסם ב-15 בינואר ומלמד על עלייה דרמטית ברחבי הגדה המערבית בתמיכה הציבורית הפלסטינית בחמאס. מרבית התומכים החדשים הם ציבור פלסטיני שעד ה-7 אוקטובר העדיף לתמוך בתנועות קטנות יחסית בזירה הפלסטינית או שישב על הגדר מבחינה פוליטית. המלחמה דוחפת ציבור זה לזרועות חמאס ומחזקת את האהדה הציבורית לחמאס.
בצה"ל מזהים את המגמה זו כבר חודשים ארוכים, מתריעים מפניה ופועלים נגדה. צה"ל כבר עצר את בכירי חמאס כבר בשלב הראשון וממשיך לפעול נגד כל בית עסק, חלפני כספים וגורמים ציבוריים פלסטינים שפועלים מטעם חמאס או מזדהים עם התנועה. הבעיה היא שהטרור רק מתגבר, דורש מצה"ל תגבור כוחות, בתקופה שצה"ל שואף למגמה הפוכה – דילול כוחות, בעיקר כדי לאפשר ריענון ומנוחה לכוחות שייתכן מאוד ועוד יידרשו לשוב ללחימה.
המצב הנוכחי מייצר התלבטות משמעותית בנוגע לאסטרטגיה שנדרש לדבוק בה בכדי להתמודד עם האיום המתגבר בגדה. מצד אחד עומדים בכירי מערכת הביטחון הדוגלים בהרגעת המצב ומבקשים יציבות בשטחים. האמצעים הנדרשים להשגת "אסטרטגית מערכת הביטחון" הם שמירה על הרשות הפלסטינית ומנגנוניה ברמת יעילות גבוהה ככל הניתן בכדי שאלו יפעלו לצד צה"ל למיגור חמאס והשקטת הגדה.
המנגנונים ממשיכים לפעול בשטח בימים אלה. הם יכלו להוריד פרופיל בצורה משמעותית, בייחוד בתקופה שבה הם מקבלים משכורות חלקיות וסובלים מבעיות תקציביות קשות, אך בפועל הם ממשיכים לעצור מבוקשים ולנטרל מטעני צד, באופן שמייצר שביעות רצון יחסית בקרב מפקדי צה"ל הבכירים באיו"ש. פעילותם של המנגנונים בעת הנוכחית היא הוכחה נוספת לדידם של אותם קציני צה"ל הדבקים בגישה זו, לכך שמנגנונים פלסטינים חזקים הם חלק מהאינטרס ישראלי.
אמצעי נוסף להשגת היציבות הוא הכנסת הפועלים הפלסטינים לעבודה בישראל. הכנסתם תאפשר שקט כלכלי שישרת משפחות פלסטיניות רבות בגדה ותסייע לעצור את המשבר הכלכלי שמרחף על הגדה. בינתיים אין התקדמות בעניין זה. הפועלים הפלסטינים שרגילים לעבוד בישראל מיואשים. בייאושם הם מתחילים להפעיל לחצים על משרדי רש"פ, בנקים פלסטינים והתאגדויות פלסטיניות מקצועיות שונות אך הם יודעים שזו לא הכתובת, אלא הקבינט בישראל שמתעכב בהחלטה בנושא.
גישה אסטרטגית שונה לעת הנוכחית היא גישתם של השרים בן-גביר, סמוטריץ' וברקת. הם דורשים המשך הפעלת לחץ על הרשות הפלסטינית, המנגנונים והמשך ההתנגדות להכנסת פועלים פלסטינים לישראל. הם מבקשים לשנות את התפיסה הרווחת עד היום במערכת הביטחון הישראלית, לפיה שקט כלכלי יוביל ליציבות. תפיסה זו היא חלק מהקונספציה ואירועי ה-7 באוקטובר הם דוגמה מובהקת לכישלונה. לגישתם, התפכחנו, וכעת זוהי שעת כושר לשנות באופן דרמטי את מערכת היחסים בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני ולהתנתק עד כמה שניתן מהקשר עם הצד הפלסטיני.
גישה אסטרטגית זו מאופיינת בפערים משמעותיים שטרם התקבלה לגביהם תשובה ברורה ונוגעים ליכולת של ישראל לעמוד ברמה הכלכלית, ביטחונית וברמת היחסים הבין-לאומיים בהשלכות של אסטרטגיה זו. מי ישלם לקבלנים ובעלי הדירות על פערי המחיר הגבוהים שייווצרו בין הפועלים הפלסטינים לפועלים ישראלים או סיניים? מי ישלם על אנשי המילואים הרבים שידרשו לעמוד בשטחים ולתחזק את הביטחון בהיעדר מנגנונים פלסטינים יעילים בשטח? ומי יעמוד בפני הדיון הבא בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג ויסביר את ההתנהלות הישראלית? בהקשר זה, הדיונים האחרונים בהאג מהווים תזכורת למהלכים בין-לאומיים שעלולים להתפתח לסנקציות נגד ישראל.
"אסטרטגית מערכת הביטחון" איננה מושלמת וטומנת בחובה סיכונים רבים. עם זאת, ביחס לחלופה השנייה, היא מהווה ברירת מחדל סבירה ושקולה, ומפחיתה סיכונים רבים שעלולים להשפיע על מדינת ישראל בשנים הקרובות.
הכותב הוא: ד"ר רועי אמסלם, מהמכללה האקדמית אשקלון- מרצה בתחום הסכסוך הישראלי – פלסטיני ויועץ לשעבר לענייני פלסטינים במנהל האזרחי*
