והכוונה היא לדינה, ביתו של יעקב אבינו, שהלכה לטייל באזור שכם, ונחטפה על ידי בנו של המושל. כשבני יעקב שומעים על המקרה הם יוצרים תרגיל ולפיו פניהם מועדות לשלום, ולאחר שכל בני העיר מבצעים ברית מילה, הם נכנסים, רוצחים את כולם, ובורחים עם דינה.
יעקב, מנהיג ישראל, ישראל עצמו לא מבין את בניו שעשו זאת. לא יתכן לרצוח סתם כך עיר שלמה, וזה גם לא חכם. אנחנו משפחה קטנטנה במשפחת העמים, אנחנו זקוקים ליחסים דיפלומטיים. איננו יכולים במצבנו להפציץ ערים שלמות מלמעלה. זה לא רק מחיר דיפלומטי, מסביר יעקב לבניו, זהו מחיר הישרדותי. קואליציה של מדינות עלולה לפתוח נגדנו במלחמה.
הכזונה יעשה את אחותנו???
משפט אחד ויחיד שאמר הכל.
מאז רק התעצמנו וגדלנו, וכידוע האנשים הם אותם אנשים, המנהיגים אותם מנהיגים, אנחנו העם אותו העם, של אריות! וההסטוריה אבל תמיד אבל תמיד חוזרת על עצמה.
בואו נחזור לסיפור התנ"כי, מה עשו הכנעני והפריזי לשבט הצעיר? האם הם התקבצו כדי להשמיד את שבט בני יעקב? לא. השבט הקטן מתבסס בארץ, ורועה את הצאן שלו על פני שטח ענק בלי מפריע. למה עמי הארץ לא תוקפים אותם? כי הם הבינו ששמעון ולוי – מדברים את שפת המקום, שפתם של שבטים ברבריים ואלימים בתקופה פרועה, באזור משוגע. אף אחד לא יאנוס את אחותם, אף אחד לא ירצח אחד מהם, אף אחד לא יחטוף אחד מהם – וישרוד לספר על זה אחר כך, כי בני ישראל, הישראלים האלה – מג'נונים.
אני חושבת עכשיו על הבנות
על החטופים ואופן שחרורם שמשפיל אותנו כאומה, על הילדים השחוטים על התינוקות הג'ינג'ים, על שירי אמא שלהם
אין לנו באמת. ברירה, בעת הזאת, אנחנו צריכים להיות יותר שמעון ולוי פחות יעקב, קצת יותר תחבולה. הרבה יותר אכזריות וזעם. אנחנו חייבים לא רק הגנה, ולא סתם התקפה, חייבים נקמה בקנה מידה תנ"כי!
הכותבת: חברת מועצת העיר אשדוד סטלה ויינשטיין
