לא יודעת מה איתכם , אך אני עוברת בימים אלו מאור לחושך בשניות. בשעה מסויימת מדליקים נר, מתפללים לניסים, מרגישים התעלות הנפש, ולפתע מתקבלת הודעה קשה על נפילת חיילים ושוב הנפש בדאון. הכאב מפלח ולא נותן מנוח. הלב מתכווץ ושואל איך אפשר בכלל לחשוב על משהו כמו שיגרה?
כל הצורך הזה של חזרה לשיגרה תוך כדי מלחמה, תוך כדי טילים, תוך כדי לוחמה של ילדינו החיילים, הוא קשה מנשוא אך כנראה מתבקש לנפש.
וכולנו איכשהו מתאמנים על כך יום יום שעה שעה. יצא לי השבוע לראות ראיון עם מישהי ממשפחות החטופים שהתפרקה בבכי דקות ארוכות, כי לבה כאב על החיילים, ואחר כך ניגבה את הדמעות ודיברה בעוצמה ואמרה את דבריה. ולא הייתה סתירה בין הדברים אלא הבנה, שזו השיגרה החדשה שלנו.
ובכל זאת איך חוזרים לשיגרה וגם מאפשרים לעצמנו להשתחרר?
* מפנים זמן לשחרור הנפש. אם צריך בוכים, מתפרקים, מדברים, מספרים, כותבים. לא מוותרים על הפריקה. בשאר הזמן מתפקדים.
*מתפקדים ופועלים עד כמה שאנו יכולים. עם חמלה והבנה לעצמנו. בלי שיפוט יתר, בלי לכעוס על עצמנו.
*ממננים את צריכת החדשות והידע החיצוני, צורכים אך בגבול שמאפשר לחיות ולתפקד לצד זה.
*מרשים לעצמנו פינוקים קטנים, כי אנו יודעים שהם לא מתוך שמחה גדולה וניתוק בעת הזו אלא מתוך צורך רגעי לנוח. לשבת מול הים, לשתות כוס קפה, לקרוא ספר מתח, לשמוע שיר אהוב.
*ולשמור על התקווה הגדולה, כי התקווה מתה אחרונה!! נתפלל, נייחל, נאמין בכך שהמלחמה הזו תסתיים בניצחון גדול, שכל החיילים ישובו בשלום, הפצועים יחלימו והחטופים יוחזרו בריאים ושלמים לחיבוק גדול של המשפחה והמדינה.
עם ישראל חי!
