כשהייתי נער בבית הספר התיכון מקיף ה' אשדוד, הרבה מהילדים היו נעדרים מיום הלימודים ברביעי. הנעדרים היו הולכים לשוק להרוויח כמה שקלים ליום שקט, הם סיפרו על העבודה בתנאים לא תנאים ועל החשד התמידי שבעל הבאסטה מביע כשהם מתעסקים לו עם הכסף, שמא יגנבו. היום, לראשונה מזה כמה שנים טובות שהגעתי לשוק באשדוד. תופעת העסקת הקטינים השתנתה והצטמצמה משמעותית – בקושי ארבעה ילדים היו בבאסטות השונות.
השוק לא השתנה הרבה, אפילו אותו העומס בכניסה ודקות ארוכות של חיפושים אחר חניה. מכל קצוות העיר, אנשים מכל המינים ומכל הסוגים הגיעו לשוק וראינו שם קיבוץ גלויות במלוא תפארתה. איפה שיש מחלוקות במדינה – בשוק באשדוד נדמה היה כאילו אנו עם אחד יפה.
בשוק ניתן למצוא פירות וירקות, כלים לבית מכל הסוגים, בגדים, שטיחים, ואפילו באסטה שלמה שמקדשת את התרבות הערבית עם כלים לקפה, גלאביות, נרגילות ושפע.
בין ערימות הבגדים ערימות הזיופים נמשכות, תופעה שתיעבתי גם כשהייתי אותו הנער. תוכלו לראות "שמלות של נייקי" שמעולם לא נראו על המדף, צעיפים של "דיור" אבל לא בדיוק ואפילו שקיות של לואי ויטון. בצידי השוק, ניתן לקנות משקאות מרעננים ליום חמים. זה היה סיבוב חביב, שהזכיר המון נשכחות. חלקן, טובות שנשכחו.
