פנחס שיכמן נולד ברומניה והיה הרביעי מבין 6 ילדים, שתיים מהם בנות, שאחת מהן נפטרה ממחלת הטיפוס. אביו היה אחראי על היערות בבעלות הכנסייה. הוא הספיק ללמוד בכיתה ד' חודש ימים בלבד "משום שאז פרצה מלחמת העולם השנייה וסילקו את כל התלמידים היהודים מבתי הספר. התפננו לביתו של סבי בצפון המדינה. אבי נעלם כשנסע לעיר המחוז כדי לסדר מסמכים, ובמשך חצי שנה לא ידענו מה עלה בגורלו. בדיעבד נודע לנו שהוא נתפס והועלה על אחת מרכבות המוות". אמא היתה עסוקה בשמירה עלינו בחיים ובהישרדות. היא עבדה כטבחית וכעוזרת בית איפה שרק ניתן היה, ואנחנו הילדים הסתובבנו ימים שלמים ברחובות. מידי יום בצהריים היינו מגיעים לוועד הקהילה כדי לאכול".
כשהמלחמה נגמרה הוא היה כבר בן 13 וארבעה חודשים "מי חשב על בר מצווה כשהחיים היו תלויים מנגד והרעב, הפחד והמחלות נתנו את הטון", הוא אומר. אחרי המלחמה הוא לא חזר ללמוד ועזר למשפחה בפרנסה. הוא עבד במסעדה ומכר בתחנת הרכבת נקניק וודקה. על קיומה של פלסטינה, הארץ השייכת ליהודים, ידע כבר מילדותו "כשהיינו רבים עם הילדים הגויים הם היו צועקים לנו 'תלכו לפלסטינה' ". ב-1945 הוא הצטרף יחד עם אחת מאחיותיו לתנועת "השומר הצעיר". באחד הימים במהלך דצמבר 1947 הודיעו להם המדריכים, באופן בלתי צפוי, שעולים לפלשטינה. "זה היה פתאומי. עלינו לרכבת בלי מסמכים ואחרי שלושה ימי נסיעה הגענו לבורגס שבבולגריה. כשהגענו, נציגי הסוכנות היהודית שחיכו לנו קיבלו אותנו יפה, עם עוגות, סיגריות ותפוחי עץ". לבורגס, מספר שיכמן, הגיעו באותו זמן מעל לחמישה עשר אלף ניצולי שואה בגילים שונים, בהם גם בני נוער וילדים. מחציתם עלו לאוניה "פאן יורק" והמחצית השנייה לאוניה "פאן קריסטן".אלה היו, בעצם אוניות מעפילים שבמקור היו אוניות משא, שהוסבו באמצעות התקנת מדפים במחסנים, לאוניות נוסעים, והניפו דגל פנמה. "שטנו חמישה ימים. היה קשה, צפוף ודחוס. כשהגענו למים הטריטוריאליים של פלסטינה הקיפו אותנו חמש משחתות בריטיות ומנעו מאיתנו להמשיך בשייט. מאחר והיו על סיפון האוניות גם בני נוער וילדים החליטו נציגי הסוכנות, שהיו על האוניות, להישמע להוראות הבריטים ושטנו לקפריסין. הייתי כבר בן 17 אבל אמרתי שאני בן 15. אחרי חודשיים וחצי של כליאה במחנה הסגר בקפריסין, נופקו לנו מסמכים ושטנו לחיפה". בתקופה הראשונה. מספר שיכמן, הוא היה ב"בית עולים" ברעננה ואחר כך עבר ל"חברת נוער" בקיבוץ חצור. כשפרצה מלחמת השחרור פונו הילדים, הנשים וחברת הנוער לראשון לציון. " היינו עשרה מ"חברת הנוער" שהתאמנו בנשק וחזרנו לשמור על הקיבוץ. בעקבות כך הוענק לנו מאוחר יותר אות מלחמת הקוממיות". רק שנתיים וחצי אחרי ששיכמן עלה לארץ הצליחה גם אימו לצאת מרומניה ולעלות לישראל. היא שוכנה במעברת באר טוביה. שיכמן ביקש מהקיבוץ "עזרת הורים" וכשנענה שאין באפשרות הקיבוץ להיענות לבקשתו, עזב את הקיבוץ והצטרף לאימו במעברה, כדי לסייע לה. מהמעברה הם עברו להתגורר ברחובות. בפברואר 1951 הוא התגייס לצה"ל ושירת בחיל הנדסה ביחידת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי). בזכות ניסיונו כטרקטוריסט בקיבוץ התקבל עם שחרורו מהשירות הסדיר לעבודה בחברת "הזרע". לימים התמנה למנהל המוסך של החברה אותו ניהל במשך ארבעים שנה. לפני 12 שנה עבר להתגורר באשדוד עם בת זוגו- בטי הובר.
את טקס בר המצווה יזמה אחת מבנותיו של שיכמן. נכחו בו. שלושת ילדיו, תשעת נכדיו- שהצעירה שבהם משרתת בימים אלה בצה"ל, תשעת ניניו ובת זוגו. נינו העשירי נולד שלושה ימים לאחר טקס בר המצווה" זו היתה עוד מתנה לסבא רבא", אומר שיכמן בסיפוק ומוסיף "מה שלא הצלחתי לעשות בתקופת השואה עשיתי כעת, סגרתי מעגל. טקס בר המצווה היה עוד ניצחון על הנאצים. הניצחון הזה מצטרף לניצחונות הקודמים שלי: הישארותי בחיים, עלייתי לישראל, שירותי בצה"ל, עבודתי במשרה עם משמעות והקמת משפחתי העניפה. התרגשתי מאוד בטקס, הרגשתי כמו ילד. עליתי לתורה כמו שצריך וכמקובל, גם זרקו עלי סוכריות".
