שלושה חודשים חלפו מאז הטבח בשמחת תורה, בו נרצחו יותר מאלף יהודים ובהם סיוון אלקבץ ז"ל ובן זוגה נאור חסידים ז"ל, זוג צעיר ויפה שכל החיים עוד היו לפניו. רבים יאמרו לכם, שהם עדיין חיים את השבעה באוקטובר ולא מצליחים להמשיך כלל בחיים. מה גם שמאותו היום נפתחה מלחמת "חרבות ברזל", 136 חטופים שלנו עדיין בעזה וחיילינו האמיצים לוחמים, נפצעים ונופלים חללים במלחמת הצדק הזו, שאין כואבת ממנה.
סיון ונאור, רק בני 23, שהו בביתה של סיון בשכונת הצעירים בקיבוץ כפר עזה, שכונה שגם בה נמצאו המראות הקשים מנשוא של טבח, רצח, שריפה ואובדן של חיים שלמים שנקטעו באיבם על ידי המרצחים השפלים מעזה.
בדירה השמחה, שהייתה מקום מפגש תוסס וחברתי, אך הפכה לאתר זיכרון ואבל, נשארו עדויות וראיות מזוויעות רבות למה שאירע שם. ואכן, שלושה חודשים אחרי, נפתחה שם התערוכה המצמררת ביותר שנוכל לראות, תערוכה של חיים ומוות, של אובדן בלתי נתפס, של הורים שמספידים את בתם ואת אהובה בדרך היצירתית המאפיינת אותם כל כך.
חמישה ימים איומים של חוסר ודאות
סיוון ז"ל היא בתו של שמעון אלקבץ (57) איש תקשורת מהבכירים בארץ, מנכ"ל רדיו דרום ומפקד גלי צה"ל לשעבר, שמעון בעל תואר ראשון במשפטים ותואר שני בתקשורת, החל בעולם העיתונאות במגזין "מעריב לנוער" ועם השחרור מהצבא ככתב בתחום המשפט והשיטור וכתב גלי צה"ל בדרום, גם ברצועת עזה שתהפוך לימים לגיהנום הלא יאומן שלו. בשנות התשעים היה שותף להקמת רשת "ידיעות תקשורת", ניהל את תחנות הרדיו "קול ישראל", "רדיו דרום", וכאמור עד לפיקודו בגלי צה"ל ממנה פרש בשנת 2021.
יחד עם רעייתו ענת, השניים הורים לארבעה ילדים: הבכור נדב, אב לשתיים, מתגורר במבשרת ציון , הבן גיא נשוי ואב לשניים, והבנות נועה וסיון שהתגוררו בדירות נפרדות בקיבוץ בשכונת הצעירים והיו בלתי נפרדות ואוהבות מאוד. לפני ארבע שנים הם עזבו את החיים בעירנו, מכרו את הדירה ברובע ט"ו באשדוד ורכשו בית צמוד קרקע בקיבוץ שבעוטף עזה, שם הוקסמו מהשקט, הירוק והקהילתיות.
בשבעה לאוקטובר 2023 התארחו כל בני המשפחה בביתם של שמעון וענת כדי לחגוג יחד 36 שנות נישואין בחג שמחת תורה. המתנה הייחודית של סיוון הייתה 36 קוביות עץ ועליהן תמונות מחיי המשפחה והזוג. לאחר החגיגה המשפחתית, שבו כולם לדירותיהם, כאשר איש מהם לא מבין עד כמה החיים יתהפכו.
בשש בבוקר התעוררו כולם למשמע אזעקות בלתי פוסקות. כמו כולנו, גם הם לא תיארו לעצמם מה מצפה למדינת ישראל באותו יום נורא. תחילה חשבו שמדובר רק באזעקות, שהפכו לצערנו דבר שבשיגרה, ונכנסו לממ"דים.
שמעון ורעייתו שהו בממ"ד בביתם, משם טילפנו לסיוון וביקשו שלא תצא לעבודתה כמאבטחת בשדרות. בדיעבד לא ניתן לדעת מה היה קורה לולא נשארה בכפר. כעבור שעה בממ"ד כבר הבינו שהמצב אינו שגרתי כלל, ויש חדירת מחבלים מאסיבית. שמעון וענת התבצרו בדירתם וחיזקו את הדלת, במקביל התכתבו עם כל הילדים כדי לראות מה מצבם בדירות השונות. הבן גיא דיווח שראה עשרות מחבלים ואף העביר את רעייתו וילדיו לבית השכן, שנשא נשק. נועה שלחה הקלטות של הירי, וסיוון, ששהתה בדירה עם בן זוגה נאור כתבה שהם מתחבאים מתחת למיטה וכהרגלה ביקשה לוודא בדאגה שכולם בסדר.
השעות נקפו, האנדרלמוסיה השתוללה, ובשעה 11:00 בבוקר פסק באחת הקשר עם סיוון ונאור. למרות הדאגה העמוקה, איש לא יכל לצאת מהממ"ד בביתו ולבדוק מה איתם. בדיעבד מסתבר כי לענת היו חששות והרגשות בטן, אך הם נותרו בגדר חרדה פנימית עצומה, עד אשר בשתיים לפנות בוקר הגיעו כוחות הצבא לחלצם .
שמעון וענת שאלו מייד את הקצינים היכן סיוון ונאור אך לא נענו, הם אף ביקשו להישאר במקום עד שימצאו אותם, אך זורזו לצאת מהקיבוץ בשל המצב והחשש שמחבלים נוספים יגיעו והחילוץ יסתבך. השניים יצאו לבקשת הקצינים מהקיבוץ, אך הסתובבו ברכבם דאוגים בכבישים במשך שעות מורטות עצבים, ושבו לקיבוץ בשמונה בבוקר. הבן הבכור אף ניסה לסייע והקים בביתו חמ"ל ובשעת הצהריים שלמחרת נודע להם שהוצאו שתי גופות מדירתה של סיוון. למרות זאת, המשיכו לקוות, כשהם בחוסר ודאות מוחלט, חוששים מהנורא מכל ומתפללים לנס, שכאמור לא ארע. את ההודעה הרשמית על מותם של סיון ונאור קיבלו, שימו לב, רק ביום חמישי בשעה 12:00, חמישה ימים לאחר הרצח.
רק כעבור זמן נוסף התבררה הזוועה שהתרחשה בכל העוטף והיכתה קשות בקיבוץ כפר עזה: 61 מחברי הקיבוץ נרצחו, 18 נחטפו לעזה, במה שנראה כהפקרת התושבים הבלתי נתפסת. בימים אלו הם התפנו מביתם והתגוררו בבית חברים בבאר שבע עד שעברו לראש העין, העדיפו לא לעבור עם יתר חברי הקיבוץ לאירוח בקיבוץ שפיים בשל המצב הנפשי של המשפחות.
ענת התעקשה לראות את הזוועות במו עיניה ולהפוך את הבית לעדות חיה
בימים שאחרי הטבח הרגישה ענת שהיא חייבת להיכנס לבית על מנת לנסות ולחוש את מה שעברו סיוון ונאור ברגעים האחרונים לחייהם. ענת היא חובבת צילום ובחלק מהביקור דיברה אל בתה סיוון והקליטה זאת. בעוד שבתים אחרים נאטמו בשל המראה הקשה, הזוג אלקבץ דרש שביתה של סיוון יישאר פתוח על מנת שכולם יוכלו לראות מה התחולל שם.
בתערוכה המצמררת, שנקראת "הבית של סיוני: הזוועה, האימה, הדם, המאבק, הרצח הברוטלי, תמונות מזירת הטבח, דור צעיר, כפר עזה, 7 באוקטובר 2023", ניתן לראות הודעות אחרונות בוואטסאפ שסיוון כתבה למשפחה שלה, תמונות של בני הזוג ופריטים חשובים, צילומים של ענת את הדם שיבש על הקירות, החורים מקליעים ורסיסי רימונים. צילומים שמספרים סיפור אימה. כל הצילומים של ענתי, אוצר התערוכה הוא אלכס ליבק.
שמעון יקר, שלושה חודשים חלפו מאז הטבח והאובדן, אפשר לשאול מה שלומכם?
"האמת… אני עוד לא יודע לענות על זה. בינתיים אנחנו לא מתמקדים בשלומנו. קמים בבוקר, הולכים לעבודה ובעיקר פועלים להנצחה של סיוון, כדי שאנשים לא ישכחו לעולם ויזכרו תמיד את סיון ונאור ובעיקר את מה שקרה שם".
מה חשוב לך שיזכרו מכל הזוועה שקרתה שם?
"ברמה הלאומית חשוב שלא ישכחו, שלא יכולה להיות סיטואציה שבה שולפים ילדה וחבר שלה מהמיטה, מהמקום הכין מוגן בבית, בממ״ד, וכך עשו למאות נוספים, ואת זה אסור לשכוח אף פעם. שהמקום הכי בטוח הפך ברגע להיות הכי מופקר ושם שחטו את ילדינו בחיים".
ספר על סיון ונאור…
"סיוון ונאור ז"ל הכירו בכיתה י' במקיף ט' ומאז לא נפרדו, בחייהם ובמותם. סיון הייתה ילדה עם לב ענק, היא שירתה כמדריכת כושר קרבי בחיל האוויר, והייתה אמורה להתחיל ללמוד תואר ראשון במדעי המחשב במכללת ספיר.
סיוון הייתה כל כולה טוב אחד גדול, כזו שמקלילה דברים, שמפשרת ומגשרת בין כולם, שמסתכלת לצדדים, ילדה שראתה את מי שהיה שקוף, נסיכה של כל האחייניות והאחיינים, ממש מלכת הילדים. את נאור אנחנו מכירים שנים ארוכות מכיתה י' והוא ממש היה כמו בן שלנו. בן בית אצלנו כשגרנו באשדוד וכשעברנו לכפר עזה. נאור היה ילד עם ערכים, עם המון מוטיבציה להצליח, צנוע מאוד. לא עשה עניין מהיכולות הגדולות שלו. היה ביניהם חיבור כל כך מיוחד וטוב" .
שניהם למדו במקיף ט', אתם בקשר עם הצוות שם?
"בוודאי, קשר הדוק וחם ואני מודה על כך. לא יאומן אך ממקיף ט' נפלו חמישה בוגרים ולכן יש שם התייחסות רבה לאובדן ולמה שקרה. אנחנו בקשר עם המנהלת גיתית ועם המחנך מאיר, שמנציחים את חמשת הנופלים ממקיף ט' ברגישות יוצאת דופן. הם פועלים איתנו כדי להנציח את התלמידים ובין היתר יקיימו ים ספורט וכמובן יקימו גם פינת זיכרון במקיף".
ספר על ההכנות לתערוכה…
"ענת עשתה דבר מדהים וזה הכל הכל שלה. אנחנו דווקא ניסינו למנוע ממנה להיכנס לדירה של סיון כדי שלא תראה ותזכור את כל הזוועות שהתחוללו שם. שתזכור את סיוון בלי המראות הקשים. אבל לה היה חשוב לנסות לחוות דרך המראה את כל מה שעבר על סיון ונאור לפני המוות, והיא נכנסה, תיעדה את כל הטבח בדירה וגם בשכונה בכלל".
מה התגובה הכי מרגשת שאתה מקבל מאנשים שנכנסים לתערוכה?
"הכי מרגש זה להבין שאנשים שנכנסים לבית של סיון מכל העולם, בים אם זו משלחת נוער מארגנטינה וספרד או נוער יהודי מאמריקה או סגן ארצות הברית, או קציני משטרה וחיילים, אצל כולם התגובה אחת: יוצאים עם דמעות מהבית של סיוון. כי כל כך קשה להכיל את מה שעברו הילדים בשכונת הדור הצעיר ובכל העוטף. ועוד מרגש שהרבה מהמבקרים שיוצאים מחבקים אותנו ומבקשים סליחה. אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל מבקשים סליחה בכל השפות שדבר כזה התרחש במקום הבטוח שלנו".
בראיונות מאז הביע שמעון כעס רב על אוזלת היד והיהירות של הממשלה ועל מערכת הביטחון, כעס על הכתבים והפרשנים הצבאיים, ואפילו על עצמו, שהאמין לתמונה שהוצגה לנו. כיצד לא הייתה כל תגובה כאשר התאמנו בנשק חם בקו הגבול באין מפריע. שמעון סיפר בעבר שהאמין בדו קיום, אך המתקפה המפתיעה שינתה עבורו את כל המציאות. כי באותו היום הנורא, אל מול מפלצות החמאס צמאות הדם לא היה צבא שיגן, לא הייתה מדינה. החמאס עשו ככל רצונם, שרפו, אנסו, טבחו, באין מפריע. את ההודעות שכתבו חבריו בקיבוץ הוא לא ישכח, הודעות שפסקו כאשר נרצחו או נחטפו.
העיוורון שכולם לקו בו הוביל לתוצאות מהטרגיות, לדעתו, ובכל זאת, הוא הביע רצון לשוב לכפר עזה ולאסוף את השברים, אך רק אם זו תהיה תקומה לצד ביטחון מלא.
איך לדעתך המלחמה תסתיים? יהיה מיטוט חמאס ותוכלו לשוב לבתיכם או שאין סיכוי?
"אני כמובן לא בעמדה של נביא, אבל אני כן מאמין שבלי חיסול החמאס, לא תהיה תקומה למדינת ישראל, ובלי הרחקת החיזבאללה מעבר לליטני ולרצועת הביטחון, לא תהיה תקומה לתושבי הצפון. ואם אנחנו בעצם נחזור לחיות בין גדרה לחדרה, זה יהיה סופה של מדינת היהודים".
