את ראש העיר לשעבר, צבי צילקר הכרתי עוד בהיותי נער צעיר. ראיתי אותו באחת ממערכות הבחירות של שנות ה90. זה היה ביום הבחירות הוא הסתובב בקלפיות ברובע ג' שם התגוררתי. במשך זמן רב הוא עמד ליד אחת הקלפיות, שומע את התושבים שניגשו אליו, מלינים על מר גורלם, מבקשים עזרה וגם צועקים עליו, והוא עומד ומאזין ומחבק ומחזיק את הידיים שלהם ורושם בדף קטן שהיה נושא עימו לבדוק את הטענות. די השתוממתי נוכח הסבלנות שלו לשמוע את הטענות שלעתים היו לא קלות על גבול הצעקות וחששתי שמא יותקף. בסוף הוא נפרד מהם בנשיקות וחיבוקים ואחרי שהלך, הם הלכו להצביע עבורו.
שנים אחר כך, כשהפכתי לעיתונאי הבנתי את הקוד שאותו פיצח, והיה לסוד ההערצה והאהבה שהוא קיבל במשך השנים מרוב תושבי עירו: נגישות. פשוט וזול, יותר מכל כתבה, פרסום או שיווק על ידי יחצ"נים. צילקר דיבר עם התושבים בגובה העיניים ומעל הראש של כולם, מעל ראשה של התקשורת ודובריו ומעל ראשה של האופוזיציה שלא תמיד הייתה קלה איתו, אבל גם איתה ידע להסתדר ולגרום להם להיות לעתים לצידו.
הוא היה הדובר הכי טוב ש עצמו, היחצ"ן הכי מוכשר. היום בעידן הרשתות החברתיות הדיבור של פוליטיקאים לציבור נעשה מעל ראשה של התקשורת בפייסבוק, ובאינסטגרם ובשאר מדיות. אז הוא עשה זאת בעצמו ובמקומות אליהם היה מגיע: והוא היה מגיע לכל מקום, לכל חתונה ובר מצווה שהוזמן, ללוויות, לכל מסיבת יום של כיתות יב', כנסים של חינוך. אני הייתי נדהם לראות אותו במספר אירועים בערב אחד שלשם הייתי מוזמן לסקר כעיתונאי. וזה היה לאחר יום עבודה ארוך שלו שמתחיל מ7 בבוקר ועד חצות. לכל אירוע היה מגיע רענן ובכל אירוע היה אומר את מה שהיה צריך לומר. בלי דפים כתובים בלי הכנות מוקדמות.
צילקר היה מכונה של יחסי ציבור. הוא שילב את אהבתו לעיר ולתושבים לצד עשייה בולדוזרית. הוא זה ששימש כיו"ר ועדת בניין ערים, התווה מדיניות, תכנן תכניות והיה מעורה בכל פסיק ושורה בכל תכנית בעיר, מה שעליה, ומה שתחתיה. ולצד כל זה תמיד שמר על קשר קרוב עם הציבור. קבלת הקהל שלו הידועה הייתה טאבו. יום שלישי אחר הצהריים, תושבי העיר נהגו לעלות אליו לרגל. הוא קיבל אותם באהבה גדולה שמע תלונות וניסה לסייע. גם כשהעיר החלה לגדול עוזריו ביקשו ממנו לוותר על קבלת הקהל. פעם הוא אמר לי שהוא יוותר על ראשות העיר לפני שיוותר על הקשר שלו עם הציבור וקבלת הקהל שעשה הייתה מבחינתו המדד למצב הרוח בעיר ולפתרון בעיות בטרם יתפוצצו. כך חשב וכנראה צדק.
בשנה האחרונה שהייתה קשה עבורו נהגתי אחת לשבוע לצלצל אליו ולדבר איתו. כשיכל והכאבים איפשרו זאת הוא ענה וגם כשקולו היה חלש הוא שמר על צלילות והיה מעודכן בכל מה שקורה בעיר ובארץ. הוא נהג לספר לי על הטיפולים עבר ותמיד חיפש ומצא את התקווה בטיפולים. כשלא ענה לי, דאגתי, אבל כשיכל חזר אלי וביקש עדכונים והתנצל שלא יכל לענות כי סבל מכאבי תופת. הוא שנא להיות חולה ושמר על אופטימיות גדולה. גם בראיון האחרון שנתן לי ולמנחם גלילי לפני שלושה חודשים הוא המשיך להיות אופטימי וסירב בתוקף לדבר סרה על כל אותם אנשי עסקים ופוליטיקאים ש"בגדו" בו פוליטית. "אני רצה שיזכרו אותי טוב לא כמי שתוקף. אני מוחל וסולח" אמר לנו.
עם התקשרות המקומית הוא ניהל מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות. הוא כיבד מאוד את תפקידה של התקשורת וידע לספוג ביקורת, ועם התקשורת הוא ניהל הפעיל השיטה הפשוטה והמנצחת שלו: נגישות. כעיתונאי, ידעתי תמיד שאני יכול להגיע לצילקר העסוק מאוד כמעט בכל שעה. אימצתי שיטה להשיגו. ידעתי תמיד, וזה לא היה סוד בקרב עמיתיי העיתונאים, שבין 7 בבוקר ל7 וחצי כשהוא מתארגן ליציאה מביתו הוא זמין. הייתי מצלצל אליו לביתו והוא היה עונה. אגב, המספר שלו של בזק כמובן בבית היה אצל כמעט כל תושב העיר, שיכול היה לחייג אליו והוא או חנה רעייתו היו עונים. בלי מתווכים ובלי חסמים בלי יועצים.
היה אפשר להשיגו מידי בוקר גם לאחר שיצא מביתו לסיור הבוקר השגרתי שלו ברחבי העיר. בדיוק הכניסו לשימוש את הטלפון הנייד ולצילקר היה כזה ברכב. לרוב היה משיב לכל שאלה ומגיב לכל פנייה. בלי דוברים בלי יחצ"נים. לסיור בוקר שגרתי שלו התלוויתי פעם לצורך כתבה. נדהמתי ממה שראיתי. במכשיר הקשר שלו המחובר למוקד, ולמנהלי הנטיעות והפיקוח הוא היה מדווח בעצמו מהשטח על כל מפגע ועל כל תקלה שהיה מזהה. עד השעה 8.00 הוא כבר הפעיל חצי מהעירייה. רק אז היה מתחיל את יומו.
שלא לדבר על לשכתו הצנועה, תחילה בבניין העירייה הישן ברובע ד' בקומה 7 ואחר כך בקומה 5 בבניין העירייה הנוכחי. להיכנס אליו ללשכה לא היה עניין של מה בכך. אתה רק צריך לעבור את המזכירה הנאמנה והחייכנית שלו אליאן, ואתה אצלו בלשכה. אם הוא פנוי יכולת להכנס לדבר לשאול לקבל תשובות. גם אם היה עסוק. אליאן כבר תחבר אותך אליו תוך שעה שעתיים.
אלפי כתבות פרסמתי על העירייה ופועלה, מאות ראיונות איתו, קצרים וארוכים. תמיד היה מעניין לשמוע את דבריו. כמעט ולא היה נופל בלשונו, אבל העניק הרבה כותרות וניאות תמיד להתראיין ולספר על מה שהוא עושה מתוך חשיבות גדולה של נגישות לציבור. זה היה סודו הפשוט: נגישות סבלנות ואהבת העיר אשדוד. היו ביננו גם לא מעט כעסים וריבים על כתבות ותחקירים על העירייה ועליו. ביום ראשון אחרי פרסום הכתבות הוא היה פשוט מרים בעצמו טלפון ומתלונן על אי דיוקים, לדבריו ועל זעמו. אם השיחה הייתה מסתיימת באקורדים צורמים, הוא נהג אחרי יום או עוד באותו יום להתקשר ולוודא שלא נשאר דם רע, מיישרים קו וממשיכים הלאה. תענוג גדול לכל עיתונאי כזה "לקוח".
כשנפטר, נזכרתי בשיחות שלי איתו בשנה האחרונה. דיברתי עם חולה קשה והוא היה צלול מאוד והייתה לי תחושה שהוא יחזיק עוד הרבה זמן מעמד. זה היה מבלבל. הוא היה איש אופטימי וחשב שיוכל לעבור את המחלה, וכנודע לי כי נפטר זה היה מפתיע וכואב. גם בקרב תושבי העיר זה היה מפתיע ובא לידי ביטוי בדברי ההספד המרגשים והכואבים של כל מי שהכיר אותו ובא במגע איתו. לכל אחד היה ויש סיפור אישי על צילקר, אחרי הכל 44 שנה הוא בשירות הציבורי האשדודי, ו33 כראש עירייה.
זה הזמן של פרנסי העיר אשדוד לכבד ולהוקיר את זכרו של צילקר, שכרך את נפשו בעיר אשדוד, נשם אותה, חי אותה עד יומו האחרון. על פרנסי העירייה להנציח את זכרו באופן ראוי ובולט. הוא כבר לא איתנו ,אבל זכרו חייב להישמר בתולדות דברי הימים של העיר אשדוד, העיר שכל כך אהב והיא אותו.
יהיה זכרו ברוך
