מציעה לכם לעשות ניסיון ולשים לב למשהו שבדרך כלל עושים באוטומטיות. התשובות, תתפלאו, רבות ומגוונות. וכל אחת מהן רומזת על דרך התנהלות שלנו בחיים גם לגבי אינספור דברים אחרים.
*יש מי שבוחר להרים את הבגד הראשון ולהתחיל ממנו. וכך בגד אחרי בגד לפי גודל הערמה וללא חשיבות אם הוא קטן או גדול, הופכים אותו לראשון במשימות.
* יש מי שבוחר במכוון את הבגדים הקטנים ביותר כדי לסיים איתם, כביכול הם "מציקים", ואז מתפנה לגדולים, עניין של סדר עדיפויות.
* יש מי שלהיפך, בוחר לסיים קודם עם הבגדים הגדולים ש"תופסים מקום" ואז נשאר עם הקטנים. סדר עדיפויות מסוג אחר.
* יש מי שמעדיף להחזיר לתוך הארון כל בגד שקיפל ואז הערמה לא פוחתת במהירות אך כלל המשימה מבוצעת יחד.
* יש מי שבוחר לתת למישהו אחר את המשימה הזו כיוון שהוא שונא כביסות/לא מסוגל להשתלט/לא יכול לראות בגדים מול העיניים/ מעדיף לעשות משהו אחר.
* יש מי שעבורו כביסות הם סוג של תרפיה. לשבת, ללטף את הבגדים, לקפל אותם בסבלנות רבה ולהחזיר להם אהבה.
* כביסות הם משימה שבשגרה ולאו דווקא כי התחלנו להתארגן לפסח, אך ברור שניתן תוך כדי הקיפול לחשוב האם אנחנו זקוקים עדיין לבגד הזה? אולי אחזיר אותו למקום אחר? אולי לתרום? לזרוק? לקנות בצבע נוסף? וכך כל קיפול הכביסה הופך לחישוב מסלול מחדש, שמלמד אותנו סדר עדיפויות וגם נותן פרופורציות לחיים.
ולפני שתגידו שאין לכם כוח לכביסות האלו, מישהי חכמה אמרה לי שבכל פעם שהיא יושבת מול ערמה ענקית של כביסה במקום לרטון, היא אומרת תודה לאל שיש לה משפחה ויש לה ילדים ויש לה בגדים… כי שום דבר שום דבר בעולם הזה לא מובן מאליו.
