האסון הלאומי שפקד את ישראל בו נהרגו 45 ילדים, נערים ומבוגרים שהילולא השנתית ברברו של רשב"י במירון, לא פסח על אשדוד. בן ההרוגים גם הרב חנוך סלוד, בן 52 , חסיד גור מרובע ח' באשדוד. רבים הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה לפני כניסת השבת. ביניהם גם חבר הכנסת ישראל אייכלר, גיסו של חנוך.
הרוג נוסף הובא למנוחות באשדוד יוסף גרינבוים בן 22 מחיפה, שאשתו היא בתו של הרב שמואל וייס מאשדוד. יוסף בן 22 היה חסיד ויז'ניץ מחיפה. הוריו מתגוררים ביישוב אלעד והוא הותיר אישה ותינוק בן שנה.
העיר אשדוד הרכינה ראש
מיד עם היוודע האסון נערכה עיריית אשדוד. ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי כתב: "התמונות הופכות את הבטן לנוכח גודל הטרגדיה הבלתי נתפסת. הדגלים בבניין העירייה הורדו לחצי התורן והעיר אשדוד אבלה ומשתתפת בצער המשפחות. אנו עוקבים בדאגה אחר הדיווחים ומוקד 106 נמצא ערוך וזמין למתן מענה לתושבים”. בעירייה קראו לתושבי אשדוד לתרום דם למען הפצועים באסון. ד"ר לסרי אף הדליק ביחד עם עובדי עירייה ותושבים בכניסה לבניין העירייה נרות נשמה לזכר 45 הנספים באסון."העיר אשדוד כולה מרכינה ראש יחד עם מדינת ישראל לזכרם של 45 נספי האסון בהר מירון. אנו שולחים תנחומים למשפחות הנספים ומתפללים לרפואתם של הפצועים באסון". ציין ד"ר לסרי.
נרות נשמה בבית חולים ׳אסותא׳ ובמועצה הדתית
בבית חולים ׳אסותא׳ הדליקו נרות נשמה לזכר הנספים באסון , ביניהם תושב אשדוד. ביום האבל הלאומי הדליקו מטופלים והנהלת בית החולים 45 נירות נשמה לזכר הנפטרים. גם במועצה הדתית זכרו את הנספים ויו"ר המועצה הדתית הרב עובדיה דהן יזם הנצחת זכרם של 45 הנספים באסון במירון. בכניסה למועצה הונח שולחן ובו שמות הנספים כשעל יד כל שם הוצב נר. הרבנים הראשיים, עובדי המועצה, ואורחים הדליקו נרות לעילוי נשמתם והתפללו לזכרם.
תושבי אשדוד תרמו דם
בשל מחסור במנות דם, יצא מד"א בפנייה לתושבים לתרום דם. המוני ישראל תרמו ברחבי הארץ. בסך הכל נתרמו 2,208 מנות דם. כל מנה שנתרמה מספיקה ל- 3 מנות לפצועים והחולים. גם באשדוד עמדו התושבים בסבלנות ותרמו דם. בסך הכל נתרמו באשדוד 119 מנות. במד"א מבקשים שתורמים ימשיכו לתרום גם בתקופה הקרובה.
הגיבורים האשדודים שהשתתפו בחילוץ וטיפול בפצועים
בין צוותי ההצלה שהיו במירון ואשר חילצו אנשים, ביצעו החייאה והסיעו את הנספים גם מספר תושבי אשדוד. חובשים באיחוד ההצלה ומד"א אנשים ברוכים שמצילים חיים מידי יום באשדוד ואשר כבר ראו הרבה זוועות בימי חייהם, תאונות קטלניות ופיגועים. אבל את מראות האסון במירון הם לא ישכחו כל ימי חייהם.
המתנדב יהודה שיש: "ראיתי גופות אחת על השניה, ועלו לי מחשבות על השואה"
יהודה שיש, תושב אשדוד ומתנדב בארגון "איחוד הצלה”, הוא חובש כבר 7 שנים ו-6 שנים ב׳איחוד הצלה׳. זו לא הפעם הראשונה שהוא מוצב במירון כמאבטח בקהל למקרה שמישהו ירגיש לא טוב, ייתייבש או יימעד. אבל אירוע כזה הוא לא תיאר לעצמו, אין ספור החייאות, חילוץ אנשים סחיבת גופות וטיפול בילדים שהוריהם נעדרים. "יצא לי להיות באבטחה של מירון כבר 4 פעמים, בשנה שעברה לא הייתי בגלל הקורונה והשנה נסעתי כמו כל שנה. הגעתי למירון לאוהל של ׳איחוד הצלה׳. שמעתי בקשר שמדווחים שיש אירוע רב נפגעים. הגעתי למקום ראיתי כמה גופות על הרצפה, וראיתי שיש כמה החייאות של ׳איחוד הצלה׳ החלטתי להיכנס פנימה למקום לראות אם יש מישהו שזקוק לעזרה, היכן שהיו המדרגות – באזור האסון. ראיתי משהו נוראי. ראיתי גופות אחת על השניה. ממש ערימה ועלו לי מחשבות על השואה. היה לי שחור בעיניים אבל ברוך השם נהייתי רובוט, והתחלתי לעבוד בלי להפעיל את הרגש. ראיתי אנשים בלי דופק ובלי נשימה, אני כבר קורא להם גופות כי כבר עליהם שהם לא בין החיים אבל אני כחובש לא יכול להכריז על כך בשטח. אמרתי שאני אתחיל לעבוד להוריד גופות להביא לכוננים שיקראו לחובשים שיעשו החייאה. אני מוריד גופה אחת. הוא היה כבד מאוד ואחרי עוד גופה ואז אני רואה שמישהו מסתכל עלי, בחורציק בן 13 מביט בי בעיניים שמבקשות 'תציל אותי’, אצלנו יש קורס של חוסן נפשי שאפשר לעזור למשפחות ולכוננים. התכופפתי אל הילד תפסתי לו ככה בפנים, כמו חיבוק כזה ואמרתי לו שאני אעזור לו ואוציא אותו מפה. שידע שבאמת באים לעזור לו. הוא אמר לי ׳אבל אני לא יכול. הרגליים שלי מרוסקות', אמרתי לו ׳תשמע אני הולך להוציא אותך מפה. אני הולך להכאיב לך חזק, אבל רק ככה אני יכול להוציא אותך ולעזור לך' ואז תפסתי אותו מהחגורה ומשכתי, והרמתי אותו מתחת לכל הגופות. השכבתי אותו ואמרתי לו שאני מיד אטפל בו, אבל קודם יש מקרים דחופים לטפל בהם. אחר כך לא ראיתי אותו, כנראה שפינו אותו. עזרתי בהחייאות התחלתי לעשות הנשמות. היו שם שוטרים וכבאים שהיו ממש בהלם. לא ידעו מה לעשות. הייתי צריך להגיד להם מה לעשות. צעקתי לכבאים שיבדקו כי בהתחלה אמרו שהייתה קריסה, אז ביקשתי שיבדקו שלא יקרוס עלינו. הייתה בהלה. באמצע ההחייאות בנפגעים, נפל עלי כבאי. בדקתי שהכל טוב איתו והמשכתי בהחייאה. רבים מהם התחילו לכסות כי נפטרו ואז עברתי לחוסן לראות מה קורה, ואני מגלה שיש ילדים שהופרדו מההורים שלהם, וככל הנראה הם יתומים, והם עדיין לא יודעים את זה. התחלתי לדבר ולהרגיע אותם. אני זוכר את הפרצופים שלהם. לא זכור לי פרצוף כזה. ראיתי כבר הרבה מקרים בחיים שלי, אבל לא כזה דבר. ילדים מבוהלים יצא לי לראות הרבה אבל לא משהו כזה. ילדים שראו את המוות בעיניים, והרגעתי אותם. אבל לא היה לי איפה להשאיר אותם. המכשיר קשר שלי אבד בשטח ולא יכולתי להודיע, אז תפסתי קצין משטרה וביקשתי ממנו לבדוק בקשר איפה שמים את הילדים שההורים שלהם נעדרים. ואז הוא אמר לי ששמים אותם בזק"א והבאתי אותם ושם ראיתי כוננים ממש במצב קשה. היה כונן שבאמצע ההחייאה פשוט התעלף . לקחו אותו משם על אלונקה ואנחנו טיפלנו בהם. הכוננים היו ממש גיבורים וחזקים. למחרת היו בכל הארץ מפגשים עם פסיכולוגים ועובדת סוציאלית שארגנו ׳איחוד הצלה׳ לדבר עם האנשים״.
המתנדב משה וייצמן: "זה היה סרט נע שלא נגמר"
משה ויצמן כבר 11 שנים ב׳איחוד והצלה׳ ובשלוש השנים האחרונות הוא משמש פרט לחובש גם כאחראי תחבורה דרום ב׳איחוד הצלה׳ וחולש על השטח שבין אשדוד ועד אילת. "ראיתי מקרה לא אחד ולא שניים, אלא ראיתי עשרות ומאות מקרים אם לא אלפים כבר, אני יכול להגיד לך שעשיתי החייאה לתינוק בן 8 ימים באשדוד לפני שנתיים וחצי, ואבא שלו כל הזמן מזכיר לי את זה הוא גר בניין לידי, אבל עדיין זה לא כמו שאני עושה החייאה על בנאדם אחד ואז עובר לעוד החייאה ועוד החייאה ועוד. אני מסתכל שמאלה ומסתכל ימינה תכלס׳ עשיתי החייאה על 2-3 אנשים. אני מסתכל לצדדים ואני רואה את ההוא עושה החייאה, וההוא עושה החייאה, מחזה קשה ביותר. מגיעים למקרה ומטפלים באחד שניים שלושה ארבעה חמישה אנשים במקסימום או עשרה אנשים, אבל להגיע למצב שאנחנו רואים את כמות האנשים, כמות של פצועים, שילד בן שמונה עם שבר פתוח ברגל שכל העצם שלו בחוץ, וכל מיני מראות כאלה ואחרים וזה לא נגמר, עוד אחד ועוד אחד, אנחנו רואים עוד ועוד ומוציאים עוד אחד ועוד אחד פשוט זה לא נגמר".
איך הגעת למירון? ומה קרה שם?
"השנה אמרו שצריך תיגבור בגלל כלי התחבורה שמגיעים למירון, אז כמובן עליתי למירון מיום חמישי על הבוקר זה אומר בשמונה וחצי הייתי כבר בחפ״ק. כל המתנדבים שהגיעו נתתי להם אמבולנסים, הבאתי להם אופנועים את כל הכלים בצורה מסודרת מתוקף תפקידי באירוע. אני יכול להגיד לך שהאירוע תפס אותי אחרי כמו 17 שעות ללא שינה, הייתי שם משמונה בבוקר האירוע היה בערך בשעה 12:53 בלילה, אני יכול להגיד לך בדיוק, הרמתי טלפון בשלב הזה כי יצאתי מהחפ״ק מאיפה שהקמנו, אמרתי טוב בואו נעלה לציון נתפלל כמה דקות ונרד, בשלב הזה כשאני עם המכשיר קשר עליי ואני שומע שהאירוע מתחיל להתגלגל. הרמתי לנציג חפק השני שהחליף אותי, ואני אומר לו תניע לי ניידת טיפול נמרץ. הגעתי למקום שם התחלפתי עם חובש אחר ולקחתי אמבולנס רגיל. הזעיקו אותי עם האמבולנס לחפ״ק, פתחו לי את הדלתות של האמבולנס. עוד לפני שירדתי מהאמבולנס, הוציאו מיטה והינחו ילד בן 13 במצב אנוש. תוך כדי החייאה, ילד בן 13.5 שנודע לי אתמול בלילה שהוא קשור איך שהוא לאחד מעובדי ב׳איחוד והצלה׳. שמו אותו באמבולנס ואז אני בא להתחיל לפנות, פראמדיק רץ אליי ׳משה מה יש לך פה ׳? אני אומר לו ילד בן 13 בהחייאה מאחורה, הוא פותח לי את הדלתות, אומר לי תמתין שניה ונכנס בודק אישונים, ומודיע לי ' משה הוא נפטר', תוציא החוצה קח ילד אחר. זה היה סרט נע שלא נגמר, עוד החייאה ועוד החייאה זה היה פשוט מזעזע. זה פשוט הזוי, אתמול, ישבנו כל מי שהיה באירוע מסניף אשדוד בישיבה עם צוות חוסן ופסיכולוגים בכיר בצורה מסודרת, פשוט אחד השלים את השני בפאזל ברמה כזאת, פשוט קורע את הלב".
המתנדב אהרון כהנא: ״אתה מתחיל לעבוד באוטומט את מה שלמדת"
אהרון כהנא חובש כבר 11 שנה מתוכם 9 שנים ב"איחוד והצלה" הוא הוצב לאבטח ב"תולדות אהרון”, אבל לא היכן שהיה האסון אלא במתחם הנשים. כשלפתע הוא וחבריו הוזעקו להגיע למקום האסון ונאמר לו שכנראה הייתה קריסה. "הגענו לזירה מלמעלה ממש מהר ראשונים בזירה, לפני שהגיעו כל הצוותים לפני שהגיעו כל הכוחות, כל הלוגיסטיקה לפני שהגיעו האלונקות. היה גם חושך נפל שם קצת אור, שוטרים עמדו עם פנסים מעלינו בכדי שנראה אישונים שנראה משהו, ואז אתה מתחיל לעבוד באוטומט את מה שלמדת, אתה עובד מנסה להתעלם מכל הזוועה מנסה להתרכז במה שאתה עושה. ראינו אנשים אחד על השני חלקם צועקים, חלקם בוכים, אחד צועק 'אני לא יכול לנשום תציל אותי,' אחד צועק א'ני לא יכול לזוז׳. פתאום אתה רואה אחד שוכב בודק אם יש לו דופק ואז אתה מתחיל לקחת אחד אחד ,ואתה מנסה להציל את מי שאתה יכול מהחייאה להחייאה יצאתי לנוח לשנייה, פתאום מישהו צועק לידי 'בוא תחליף אותי אני לא יכול', פתאום מישהו צועק תבדוק לי 'דופק אני לא מרגיש דופק', אני מתחיל החייאה פה אני אפילו לא צריך לרוץ מאחד לשני פשוט רק להסתובב, אני פשוט על הריצפה מאחד על אחד היו גם אנשים שנפלו עליי גם, תחושות קשות אבל ברוך השם הצלחנו להציל המון".
היית פעם באירוע כזה גדול?
"אני כבר 11 שנים חובש מתוכם 9 שנים באיחוד והצלה, אני כבר ראיתי הכל בחיים, אבל כזה אירוע בחיים לא ראיתי. אני נהג אמבולנס, חובש הכל ראיתי דבר כזה לא נתקלתי אף פעם, אתה בחוסר אונים אתה לא יודע את מי להחליף, את מי לעזוב אם מי להתחיל, זה תחושות שאין לתאר, זה ערימה של אנשים זה מראה שאסור להשוות, סליחה על ההשוואה זה כמו בשואה ערימה של אנשים, ערימה של נעליים, ערימה של כובעים, ככה זה היה נראה שם. גם אנחנו החלקנו, זה היה מקום מאוד מחליק"
אחרי שעה וחצי אהרון התמוטט "קרסתי לא הייתי מסוגל נכנסתי כאילו סוג של קומה, באיחוד והצלה יש צוות שנקרא חוסן ואז הגיעו אליי וטיפלו בנו, לקחו אותי, בהתחלה לא רציתי ללכת איתם, בהתחלה לא שיתפתי פעולה עד שלקחו אותי בכוח בחפק התפרקנו והתחלנו לבכות אחד עם השני באמת בכינו והשתחררנו זה עבר אתמול היה לנו מפגש עם חוסן, היום בבוקר התקשרה אליי עובדת סוציאלית של חוסן, אני מקבל את כל התמיכה מהארגון של איחוד והצלה שזה בעצם עוזר לנו להתמודד מהמראות הקשות שראינו".
המתנדב שניר אלמליח: "כשאמרו לי להפסיק לבצע החייאה בילד, ולקחת אותו לחדר מתים, זה שבר אותי“
שניר אלמליח פעיל חברתי מתנדב מד"א 20 שנה וגם מתנדב בחברת קדישא ובזק"א הגיע למירון והיה בין האנשים הגיבורים שניסו להציל חיים. “סמוך לשעה 01:00 קיבלנו דיווח שיש כנראה קריסת גג. תוך כדי הוא ממשיך לדווח שיש דוחק גדול צפיפות נוראה וכמות גבוהה של נפגעים במקום. לאחר מספר דקות הוא התחיל כבר לדווח שיש במקום החייאה לאדם אחד ואז זה התחיל לטפס שיש עוד החייאה ואז שיש הרוג ומתקדם וכמויות ההחייאה הגיעה ל-13 וכל הזמן עולה במספר החייאות והרוגים. הבנו שמדובר באירוע רב נפגעים. כמובן שהתחלנו מד"א התחיל להזרים כוחות למקום. עליתי על ניידת טיפול נמרץ, נסעתי למקום, הוציאו לי בחור כבן 30 מחוסר הכרה שמבצעים בו החייאה ניסינו להחיות אותו בשטח ראינו שחבל על הזמן ושעדיף לקחת אותו כמה שיותר מהר לבית חולים. תוך כדי החייאה פיניתי אותו לבית חולים ׳זיו׳ בצפת. לצערנו אחרי שהגענו לשם גם צוות בית החולים ניסה להחיות אותו ללא הצלחה והכריזו על מותו. לאחר מכן טיפלנו בעוד נער וילד שהגיעו תוך כדי החייאה בשטח בית החולים אבל למרבה הצער אחרי כמה דקות גם עליהם הכריזו ונקבע מוות."
אתה כבר מעל 20 שנה מתנדב ורואה מראות קשים, היית כבר באירוע כזה?
"לא ראיתי כמעט את כל סוגי האירועים גם כאיש חברת קדישא וזק"א כבר ראיתי הכל אבל האירוע הזה תופס אותך זה לא עניין של מראות כי בסופו של דבר לא היו שם מראות של זוועה של גופות חלילה במצבים כמו שראינו בפיגוע. אבל הזווית של האירוע, משתלבת עם האווירה של האירוע. זה מה שבעצם הכי שובר. אתה מעכל ואתה מבין היינו פה לפני 5 דקות וחוגגים פה עדיין ושמחים פה. זה מקום כזה מיוחד של רבי שמעון בר יוחאי. זה מקום שכל עם ישראל מגיע כדי לקבל ישועות. לא רק בל"ג בעומר אלא כל השנה. אנשים מבוגרים מגיעים ראיתי אנשים בגילאי 70 ו- 80 מטפסים על ההר. אנשים מבוגרים על קביים והליכונים מטפסים את ההר בשביל להגיע לקבר של הצדיק. מי שלא חי את זה ולא חש את זה לא יכול להבין את ההשתוקקות לדבר הזה. ובאמת אנשים מאמינים. הרי עשרות נשים שלא נכנסו להיריון ובזכות הביקור נולדו להן ילדים והן קראו לו שמעון על שם הצדיק. עשרות אנשים חולים זכו לישועות, והאווירה הזו שדווקא פה אצל הצדיק קורה כזה דבר. בנוסף למציאות שאתה מטפל בצעירים ובילדים שמתו בכזו צורה אכזרית, כשאתה רואה מוות טראגי, אתה מבין כאילו אתה רואה גופות ומבין ממה האדם נפטר זה דבר ששובר. אחד הדברים שהכי שבר אותי זה, שהגעתי לבית החולים תוך שאני מבצע החייאה על נער בן 13 ובכניסה למיון, הרופא עוצר אותי כדי למיין את הפצועים שהגיעו והוא אומר לי ' זהו תפסיק עם ההחייאה ישר תיקח אותו לחדר נפטרים' זה רגע של סוג של שבירה. כאילו אתה רוצה להגיד לו שזה ילד ובוא ננסה עוד קצת, אבל לצערנו באירוע בסדר גודל כזה יש סדרי עדיפויות. כשרואים שאין סיכוי להציל פצוע מוותרים אומרים: חבל את הכוח ואת המשאבים שומרים למישהו שיש יותר סיכוי . וזה היה קשה וכואב".
גם במד"א עזרו לחובשים להתמודד נפשית עם מה שחוו אחרי האירוע עם צוות פסיכולוגים ועובדים סוציאלים שנותנים לנו תמיכה. אני חייב לציין לשבח את מד”א, שמיד בבוקר, יצרו איתנו קשר כדי לתת תמיכה וגם מעיריית אשדוד שדאגו להתקשר אליי כדי להציע עזרה בתחום הזה. אני לא מנסה להיות גיבור במקום הזה. אולם ראיתי וחוויתי ועברתי דברים אבל דברים יושבים על הנפש ומשפיעים. חייבים לקחת הדרכות ולהבין, לספר ולפרוק אין ברירה כדי להמשיך הלאה. תמיד הקדוש ברוך הוא מייעד לכל אחד את התפקיד שלו, אבל גם בתפקיד הזה צריך לדעת לקחת את הדברים שנותנים את את המנוח ובריאות הנפש”.
העזרה של אלמליח לא הסתיימה בפינוי הנפגעים, הוא וחבריו בזק"א חוו רגעים לא פשוטים למחרת במכון המשפטי באבו כביר כאשר ליוו את משפחות הנעדרים שהגיעו לזהות את יקירם. "באבו כביר סייענו בשחרור הגופות והבאתם לקבורה. עזרנו למשפחות לזרז את תהליך השחרור של הגופות, אז ההתעסקות קצת נתנה לי עוד קצת זמן להקל את הדברים".
ויש לו מסר: "אנחנו לא עושים חשבונות שמיים. אנחנו לא מבינים את הגזירה הזו, למה בדיוק כאן ולמה דווקא עכשיו. אנחנו לא שואלים למה? אנחנו שואלים מה הזה בא ללמד אותנו? ואין ספק שאחד הדברים שחיממו לי את הלב ועזר לי לצאת מהקושי שחוויתי, זה החיבוק החם של עם ישראל, שהתגלה בתפארתו. כמה העם הזה מיוחד וכמה העם הזה יודע לתת חיבוק כשצריך. ולא רק עם ישראל. קיבלנו חיבוק מהעולם כולו. הזדהות שהיא בלתי נתפסת. זה צריך ללמד אותנו כעם לשים את כל המחלוקות בצד ובאמת להתאחד, כי אנחנו עם מדהים. והייחודיות שלנו זה באחדות שלנו. הקדוש ברוך הוא שלח לנו מסר בואו ניקח אותו ונמנף אותו ולא נחכה חלילה לאירועים כאלו, שהם יגרמו לנו להתאחד".
עורך ׳ישראל היום׳ בועז ביסמוט חוזר לאסון בו איבד את סבו מאשדוד בדרך להילולא
ל״ג בעומר 2021 הפך לאבל לאומי, לאחר ש- 45 בני אדם שהגיעו למירון נספו. המראות הקשים בשידור חי בתקשורת העלו פצע פתוח בעיר אשדוד. לפני 45 שנה יצאו חמש טיוליותובהן כ-200 מתושבי אשדוד להשתתף בהילולא במירון, בסמוך לטבריה הידרדרה אחת הטיוליות . 13 מתושבי אשדוד נהרגו בתאונה ועוד 40 נפצעו, חלקם באורח קשה. זה היה בחודש מאי 1976. את הנסיעה להילולת רבי שמעון בר-יוחאי ארגנה עיריית אשדוד במחיר סמלי. הנסיעה צפונה עברה בנעימים והאנשים היו מאושרים, אבל אז בהגיע השיירה אל המורד התלול בכניסה לטבריה, החלה פתאום אחת הטיוליות להידרדר במהירות, עקפה את שתי הטיוליות שלפניה – והתהפכה על צדה. ההמולה הייתה רבה האנשים נפלו אלו על אלו ונשמעו זעקות אימים. נוסעי הטיוליות הנוספות עצרו וחשו להושיט עזרה לנפגעים. המראה היה מחריד וקשה מנשוא. עד מהרה הגיעו כוחות ההצלה. אשדוד כולה התאבלה. כ- 15,000 מתושבי אשדוד הגיעו לבית העלמין ללוות את הנספים למנוחת עולם. הלוויות נערכו אחת אחר השנייה והאסון ייזכר לעולם בתולדות אשדוד כל״ג בעומר השחור. הנספים הונצחו בהקמת בית כנסת ״ י״ג קדושי אשדוד״.
זכרונות מבית סבא
בועז ביסמוט עורך עיתון ״ישראל היום״ ופרשן מוביל בערוץ 12, בעל עשייה רבת שנים הן בדיפלומטיה ובעיקר בתקשורת, כבר ידע כעיתונאי הרבה רגעים קשים שצריך לסקר. אבל האירוע בל״ג בעומר הציף אותו בזיכרונות כואבים. סבא שלו הרב מרדכי סעדה, שהתגורר באשדוד והיה אחד ההרוגים באסון הטיולית. ביסמוט עצמו גדל באשדוד עד גיל 6 והיה קשור מאוד לסבו. בראיון אתו הוא מספר על ילדותו באשדוד, הקשר המיוחד עם סבא מרדכי, אביה של אמו, על רגעי האסון, הגעגועים ועל תחושותיו בעקבות האסון הלאומי במירון. ״נולדתי בבית החולים ׳קפלן׳ ועד גיל 6. גרנו באשדוד ברחוב שבי ציון לא רחוק מסבא וסבתא שגרו ברחוב רמב״ם. למדתי בכיתה א׳ בבית ספר ׳אחדות׳. אני זוכר את המורה סיציליה. ואז עברנו לחולון. אבל תמיד הגענו לביקורים באשדוד לסבא, בחגים ובשבתות״.
ספר על סבא שלך איזה סבא היה?
״סבא שלי עלה מטוניס לאשדוד, לחיים הכיפיים שלו זה מה שהיה פעם, הם היו מאושרים, מהמעט שהיה, אבל היה המון זה בדיוק סבא שלי. הוא היה רב בבית כנסת על שם הרב חיים חורי באשדוד, שהוקם בשנת 1958. בחגים ובשבתות היינו מגיעים תמיד לבית הכנסת, גם כשעזבנו את אשדוד ועברנו לחולון. סבא שלי היה מושיב אותי לידו והייתי מאוד גאה. סבא שלי לא היה סתם סבא שלי, אלא גם סבא שלי וגם הרב של בית הכנסת אז תמיד הרגשתי הכי חשוב כי הייתי יושב לידו. הוא היה מרשים מאוד, מקסים מאוד, טוב מאוד, יפה מאוד, זה סבא שלי. ואהבתי אותו מאוד. היינו משפחה מאוד אוהבת מיוחדת, במובן הרחב של המילה, תמיד כל ליל הסדר, החגים תמיד אצל הסבא, אצלו בדירה הקטנה ברח' רמב"ם באשדוד, הדירה של סבא שלי בשבילי כל כך הרבה זיכרונות ילדות, מלחמת יום הכיפורים, אני חוזר מבית הכנסת נח בבית של סבא שלי שומעים את הרדיו את המטוסים, את המתפללים יוצאים מבית הכנסת עם טליתות היו לי הרבה חוויות חזקות מהבית של סבא שלי, זאת אומרת כל מלחמת יום כיפור אצלו בבית. אני זוכר את הלגו הראשון שלי, והמכונית והמטוס הראשון שקיבלתי. אמא שלי תמיד אומרת לי שסבא מאוד אהב אותי, הייתי ילד חמוד, הוא היה גאה בי, אני זוכר שתמיד שהייתי מגיע אליו, הייתי על הברכיים שלו, אני מאוד אוהב תפוזים וקלמנטינות, תמיד הוא היה מקלף לי, היה לי אחלה סבא”.
איך נודע לך על התאונה בדרך למירון?
"הייתי בן 12, גרנו בחולון. גרנו ליד אביעד פוהורליס (עיתונאי. כיום כותב בעיתון "ישראל היום") אביעד אחיו ליאון (ד"ר ליאון פולס סגן מנהל בית חולים ׳קפלן׳) אחותי סבין ואני בדיוק הדלקנו מדורה. אבא בא אלי ואמר לי שהם נוסעים לצפון ושנישאר אצל אביעד. לא הבנו היינו מאוד מודאגים, אז לא היו פלאפונים ורשת חברתית. למחרת בבוקר, אחותי ואני ירדנו למטה היינו לחוצים כי ידענו כבר שסבא שלי עבר תאונה ושאבא ואמא נסעו לבית חולים ׳פוריה׳ בצפון. ואבא חזר ובישר לנו. בכיתי כמו ילד למרות שהייתי כבר גדול, אהבתי אותו מאוד. וסבתא שלי שנפצעה בתאונה ועד יומה האחרון היו צלקות בפניה”.
אתה זוכר את מה שהיה אחרי התאונה?
"אני זוכר את השבעה אני זוכר את הסולידריות אני זוכר את הביקורים של נציגים מהעירייה, אני זוכר את העיר, את פרנסי העיר, אני זוכר את ימי השבעה שהיו מטורפים, אני זוכר את הדודה שלי והדוד שלי שהצטערו שלא ראו אותו. השבוע ראיתי את כל הפנים של הקורבנות
אתה רואה כל אדם ומלואו באמת צדיקים, מסתכל על כל ה-45 שבשער זה מחזיר אותי לאותו שער לפני 45 שנה שהיה שחור לבן, כמובן אותו שער שהעציב אותי. אמרתי לעובדים שלי של המערכת תעשו את זה עם רגש, המשפחות, הקרובים הם יסתכלו על העיתון הזה, הם ישמרו את העיתון הזה, אמרתי להם את העיתון עושים עם הלב".
היית בן 12 כשאיבדת את סבא ממש לפני הבר מצווה, חגגת?
"עד היום שאני רואה אנשים הולכים לבית הכנסת, שיש עליה לתורה ובר מצווה, זה גם עושה לי סוג של צביטה בלב, למה? כי אמנם עם כל התארים ועם כל התפקידים ועם השגרירות ועריכת העיתון וברוך השם מדים יפים של חיל הים כובע של חיל הים וכל הדברים האלה, עדיין מה שפספסתי בחיים וזה אני צריך עדיין לסגור מעגל כי לא עליתי לתורה. סבא שלי היה המוהל שלי והיה אמור להכין אותי לבר מצווה. המשפחה הייתה בהלם. במקום סבא קרוב משפחה הכין אותי. אבל מסתבר שהוא טעה והכין אותי לפרשה אחרת. אני זוכר, איך בבית הכנסת של סבא, עטוף בטלית שסבתא קנתה ואמרה שזה מסבא, אני עולה לתורה ומתחיל אבל זו הייתה פרשה לא נכונה. מישהו בקהל חשב שאני מגמגם. עד היום זה חסר לי, אולי ביום הולדתי הבא אני אסגור מעגל ואעלה לתורה עם הפרשה הנכונה. אני אעשה את זה לזכר 45 צדיקים שנפרדו מאתנו וגם כמובן לזכר 13 הקורבנות התאונה באשדוד, ובעיקר בשביל סבא שלי. אני היום ברוך השם חלמתי בחיים שלי או שאני אעבוד בעיתונות או דיפלומטיה, הייתי שגריר והיום אני עורך עיתון באמת ברוך השם. אבל אין דקה שאני לא חושב על הסבא על הבת שלו שזו אמא שלי ועל אבא שלי איך נאלץ לזהות את סבא שלי וזה השפיע עליו. אני חושב שאני מייצג אותם פה ומקווה שמייצג אותם נכון".
״האסון החזיר אותי 45 שנה אחורה״
מה הרגשת כשהגיעו הידיעות על האסון במירון?
"כאשר קרה האסון הנורא עכשיו, ראשית זה החזיר אותי 45 שנה אחורה. בפן של העבודה- כמובן שנאלצתי להכין עיתון במהדורה שניה, אבל דבר ראשון בבוקר, זה לרוץ לבית של אמא שלי, אני גר בתל אביב בבניין מסוים, ואמא שלי כמה בניינים רחוק ממני והיססתי אם לספר לה או לא. היא אדם לא צעיר והיססתי, ורצה הגורל, המטפלת שלה והיא לא היו בבית, זה נתן לי לחשוב עוד כמה שעות אם להגיד לה או לא, וזה היה מאוד קשה. זה החזיר אותי ממש כאשר אנשים הלכו לאבו כביר לזהות, הלוויות המחזה הקשה, האירוע עצמו, המקום עצמו, הכל החזיר אותי 45 שנה אחורה. כעיתונאי אתה מסקר הרבה דברים גם לא טובים, לא רק דברים טובים. אבל פה אני מודה שהיה לא פשוט כי התחברתי לכל דמעה של כל משפחה וקורבן זה מאוד קשה. כמו שאמר הרב לאו משהו מאוד נכון 'מאיגרא רמה לבירא עמיקתא'. זאת אומרת האנשים יוצאים למירון בתחושה מרוממת ונופלים לאסון מחריד. חשבתי על סבא שלי. ואני מדמיין אותו שהוא עולה עם סבתא לטיולית מאושר. איך הוא מתלבש, חגיגי. אנשים צריכים להבין, זה לא סתם ללכת להילולא של רבי שמעון בר יוחאי, זה משהו עצום. משהו מסמל והשמחה שם והרגש, מהרגע הזה ולדמיין את מה שהוא עבר זה מוות אכזרי מאוד, אני חושב שלסבא שלי לא היה אפילו רישיון נהיגה. ואני מדמיין אותו שם, אף פעם לא רציתי לחשוב על זה ועכשיו עם הדרך הנוראית שאנשים סיימו את חייהם שם, חשבתי גם על סבא שלי. פתאום אני מגלה כמה הצלקת היא עדיין על הקיר, גם כלפי סבא שלי. גם את הערצה לאבא שלי כי לעבור את הלילה שהוא עבר ולראות אותו חוזר ולראות אותו מתמודד עם זה כמו גדול, כי היום אנחנו גרים בתקופה שאנשים קשה להם, וזה היה באמת דור אחר
