אם חשבתם שתיאטרון זה רק לצפות בהצגות אתם טועים. בתיאטרון הנשים "השתחוויה" באשדוד לקחו את התיאטרון צעד קדימה והשתמשו בו ככלי להעצמה אישית. 13 הנשים שברו את השגרה, צחקו ובכו ופרצו חסמים.
בתהליך קבוצתי יוצר, שנעשה באמצעות כלים תיאטרוניים ודינמיקה קבוצתית, העלו השחקניות התמודדויות וקונפליקטים מחייהן ויצאו למסע חווייתי, שהוביל בסוף אל ההשתחוויה- הפעולה בסוף ההצגה שבאמצעותה קדים לקהל. מכאן גם לקוח שמו של התיאטרון. ההצגה, אותה כתבו עם הבמאית אורטל ברכה, מתבססת על עולמן האישי.
סיפור ההצגה: יומיים לפני פסח. פיצוץ בצנרת בניין חדש מביא את המתגוררות בבניין לכבס את הכביסה במכבסה, שלאור קיומן של מכונות כביסה ביתיות, היא כבר שנים אינה רלוונטית. שם, במכבסה לא ניתן להסתיר, את "הכביסה המלוכלכת" תרתיי משמע.
בין כביסה אחת לשנייה נושאות השחקניות מונולוגים בהם שזורים מחשבותיהן וזיכרונותיהן האישיים. המונולוגים מחזירים את בעלת המכבסה(סילביאן הר ציון, גימלאית מאלתא), שלשמחתה היא התמלאה כעת בהמולה וחזרה ל"חיים", לזיכרונות מימים עברו. אז, היא נזכרת, המכבסה היתה מלאה, היו מכבסים אצלה הכל.
את המכונות היא הביאה בייבוא אישי, בהן מייבש הכביסה הראשון בארץ. "היום יש עוד כמה שמגיעים. מכורים לריח הכביסה שלי… הילדים אומרים לי אמא תסגרי את העסק. אין בזה פרנסה. הם לא מבינים שזה הרבה מעבר. זה מקום מפגש כמו אצל פסיכולוג. מי שהיה בא אליי, היה יוצא עם פתרון".
עופרה אחינועם(גננת בגמלאות) שהקימה בערד גן של משרד החינוך לילדי הפליטים הסודנים, מגלה בין הבגדים שהביאה לכביסה את חולצתו השרופה של אחד הילדים, אימן. "הוא סיפר על הבית השרוף וסבתו שלא הצליחה לברוח, על יריות וחיילים…הוא חזר לסודן, למרות שכל מה שהוא ביקש היה לא לחזור לשם. לי נותרו רק הגעגועים, החולצה והתקווה שהוא בסדר".
בשביל גבי שפרן (מורה לאנגלית בגמלאות), שנה רביעית בפרויקט, מהווה התיאטרון, בין היתר, אמצעי של חופש ביטוי. "זו דרך מצוינת להביע את עצמך, לדבר על מה שיש לך על הלב מבלי לשמוע ביקורת, גם אם היא בונה" היתה זו הזדמנות, היא אומרת, להעלות דברים שלא נוהגים לדבר עליהם. היא העלתה לסדר היום את "זעקתו של תחתון בוקסר גברי בצבע שחור", אותו מצאה, כמו תמיד, כשהוא זרוק מחוץ לסל הכביסה, ואותו שלפה מערמת הכביסה המלוכלכת שהביאה למכבסה. התחתון, ש"מדבר" מגרונה של גבי, אומר שלמרות רצונו להיות בתוך הסל עם חבריו הוא מוצא עצמו זרוק על הרצפה במקלחת או לרגלי המיטה. "מדוע אני נבדל, מה הגזענות הזו, רק בגלל שאני שחור" ?! הוא רוטן. כדי למגר את התופעה המטרידה, הציבה גבי עמוד כדור סל ביתי מעל לסל הכביסה. זאת מתוך הנחה שבעלה, שמטורף על כדורסל לא יעמוד בפיתוי "והתחתונים יוטלו לסל וחסל".
בניגוד לגבי, את צילה מעוז, ששני ילדיה חיים בחו"ל, התופעה המדוברת אינה מטרידה. ההיפך! "הלוואי שהיו לי כביסות שלהם, תחתונים בכל הבית", היא אמרה.
מלי זנזורי המנהלת האמנותית והמקצועית של השתחוויה מיום היווסדה הנחתה את הערב ." הן גם עברו איתי שיעור מיוחד לשדרוג היכולת בהופעה מול קהל כניסה לדמויות ואותנטיות ושימוש במרחב" אומרת זנזורי.
קטי גווילי נכנסה למכבסה כשהיא ענודה באוזניות, תוך שהיא מפזזת לצלילי המוסיקה. הפיצוץ בצינור המים לא הזיז לה, כי היא לא היתה אמורה לארח בפסח. " בכל זאת חג החרות", היא הסבירה והוסיפה כי "היו מספיק חגים, שבהם הייתי עבד לרצונותיהם של אחרים. ככה הרבה יותר טוב לי…התגרשתי, אז הדברים כבר לא אותו דבר…אני לא מחויבת לבן זוג והגחמות שלו ".
דורית תפוחי (מורה בגמלאות), בת לניצולי שואה, אומרת שהיא עבדה באמצעות התיאטרון, בין היתר, על "החיזוק הפנימי והסרת המסכות". לדבריה, ציפו ממנה שתהיה ילדה טובה, שתשמש דוגמא. היא שתקה וחששה להביע את רצונותיה והרגישה לא שווה. לא סיפרה על כאביה ורגשותיה. חבשה מסיכות " היום התחלתי להסיר מסיכה ועוד מסיכה ועוד מסיכה…היום אני ללא מסיכות ויש לי הזכות להשמיע את קולי".
רחל סודרי סיפרה שאחרי ויכוחים ומריבות עם בעלה היא החליטה לעשות מהפיכה בבית מבלי להתייעץ איתו. היא לקחה הלוואה גדולה מהבנק והחליפה בין היתר, ריהוט ומכשירי חשמל. התוצאה: "בעלי הבין שאפשר לעשות הכל בנועם ושלום, בלי ויכוחים ומריבות.. רק לתת לי להחליט…"
בסוף ההצגה התברר שמי שגרמה לפיצוץ בצינור המים היא ליאורה. גלינה, שרצתה לגרום לחברותיה להתכנס יחד במכבסה "שהכל יישאר כמו פעם. בלי הסתה, פילוג ושנאה. שנהיה עם אחד מאוחד, אוהב ומקבל. זה חלום שיכול להתגשם", היא פסקה, חלום שהוא אקטואלי בהחלט.
