לחיות בשניים זה לא דבר קל,
לעיתים זה החוט הדק שבין להיות מאושר או אומלל.
לא טוב היות האדם לבדו אמרו כבר מזמן,
ואני אומרת לעיתים הלבד הוא מצויין.
כמעט כל קשר מתחיל במעוף פרפרים,
בטן מתהפכת, שירי משוררים.
הוא נראה בעינייך נסיך החלומות,
והיא בעיניך נראית נסיכה מאגדות.
בתחילתו של הקשר מטטאים את החסרונות מתחת לשטיח,
אך בבוא הזמן, אותו חיסרון הופך להיות הדגל בצריח.
זה לא פשוט לחיות בשניים,
לעיתים צריכים לעבוד על הזוגיות ולאחוז בה בשיניים.
והקורונה הזאת שפרצה אל חיינו,
זוגיות דביקה ומציקה היא כפתה עלינו.
יש שיאמרו, ואני אוריד בפניהם את הכובע שלי הצהוב,
הם יגידו שהקורונה עשתה לזוגיות שלהם טוב.
אז הקורונה אכן הביאה לידי ביטוי את ה'כולנו באותה סירה',
אך הייתה גם הרגשה של כרטיס לכיוון אחד, בלי דרך חזרה.
בתור אחת שחופש זה שמה השני,
בימי הקורונה לא הבנתי מי אני.
פתאום יש ביקורת על כל מעשייך,
יש עין שבודקת ובוחנת את כל צעדייך.
את מרגישה שאת צריכה אישור אם לנשום פעם או פעמיים או יותר,
והאיש שאיתך, שיהיה בריא כמובן, הופך למשהו אחר.
הוא פתאום נעשה רעב כל שעתיים, לפעמים פחות.
ואת צריכה לאלתר ולהכין את המנות הכי טובות.
כי בחוץ מתחוללת קורונה משוגעת,
ומתי יהא סופה אין לדעת.
והאוכל מין הסתם, הוא פיתרון נהדר,
לפחד, עצבים, תיסכולים וכל השאר.
הפתיל הזה שבימים כתיקונם החזיק מעמד,
בימי הקורונה הוא מתפוצץ ממבט קטן בלבד.
כל מילה שהייתה בעבר חולפת בשקט ליד אוזנך,
לפתע מוציאה איזה שד מפחיד ממך.
יכול להיות וגם זה לא בטוח בכלל,
אבל אולי זוגות חדשים עשו בקורונה קרנבל.
אולי הם מצאו בחדר המיטות פיתרון יצירתי למצב,
כמו כל זוג בתחילת דרכו, כשהוא מאוהב.
אבל אצלנו האנשים המבוגרים,
זה היה כמו לשים בכלוב שני נמרים.
כל אחד מסמן לו טריטוריה בתוך הבית הגדול,
וחושב לעצמו ממש ברצינות, שהוא הכל יכול.
והבית גדול ויש בו הרבה מקום,
אבל פינה אחת היה קשה למצוא, סתם בשביל לנשום.
אני קוראת את הדברים ואולי זה נראה קצת מוגזם,
אבל האמינו, כל מילה בסלע, הייתי/היינו שם.
וכשהיה אפשר לצאת מהכלוב אל העולם שבחוץ,
הייתה הרגשת מתיקות באוויר, שהחליפה את החמוץ.
כאילו הוציאו אותנו מחבית חומר נפץ, שנייה לפני הפיצוץ.
ועכשיו כשזו שיגרה זהירה, כשהאות ניתן והמתאבקים עזבו את הזירה,
אפשר לבחון ולבדוק מה לזוגיות שלנו קרה.
אחרי עשרות שנים את מבינה שזה מה יש ועם זה תתמודדי,
מקווה שלא עוד יסגרו בכלוב אותו ואותי.
כי הכלוב הזה, גם אם הוא עשוי זהב נוצץ,
לחיות בו בסגר מוחלט, זה גורם להתפוצץ.
אדם לחופש נולד והחיים מטיבים עימו כשהוא חופשי ומאושר,
גם אם יש אהבה, להיות ביחד הרבה, לא מומלץ בעיקר.
זה מוציא ממך שדים שלא ידעת שקיימים,
את החיה שיש בכל אחד מאיתנו, זה חושף לפעמים.
אז יאללה קורונה, לכי לך ואל תשובי לעולמים,
תני לנו לחיות את החיים כמו שאנחנו אוהבים.
