עדן וסלי (30) גדלה באשדוד כל חייה, כיום היא מנהלת חברת אבטחה בפריסה ארצית, ולכן עברה למרכז לפני שלוש שנים, אך עדיין בכל יום היא מגיעה לאשדוד, כאן מתגוררת אמה וכאן פתחה עדן שני מוסכים משלה לפחחות וצבע, שניהם גדולים ומצליחים. כן, דווקא מוסכים, נעסוק בכך בהמשך.
היא גדלה ממש מול הים, מעל מלון "ווסט", ולמרבה הצמרמורת צמוד לחורשה שבה נמצא אביה דניאל וסלי ז"ל, שכבר אינה קיימת: "כנראה שהם הבינו בעקבות המקרה של אבא שאין בחורשה הזו שום טעם אז הורידו אותה".
ש. איזו ילדות את זוכרת?
"ילדות מיוחדת, גדלתי עם שלושה אחים, שני הורים. אבא שלי חלה בפרקינסון בגיל 30 ורוב החיים שלו נאבק במלחמה הארורה הזו, עד שנפטר בגיל 68 ז"ל. הוא עבר סבל, היה הולך ופתאום נעצר, לא יכול ללכת בלי כדורים, נתקע באמצע הרחוב ונופל, לצערי הרב".
ש. איך אמא התמודדה?
"אמא שלי היא לביאה מאז ועד היום. בזכותה אגרתי את הכוחות שיש בי היום. אף פעם לא ראיתי אותה נשברת או בוכה, תמיד היא חיזקה אותנו למרות כל הקשיים. לכן פיתחתי סוג של כוחות מעבר. לא כל אדם יכול לראות את הזוועות האלו ולהמשיך, זה לא פשוט."
עדן כמובן מדברת על זוועות השבעה באוקטובר אך גם על מציאת אביה: "יום אחד בשבת בצהריים אבא שלי יצא מהבית ולא חזר. באותו יום בערב הגשנו תלונה במשטרה על ההיעדרות והתחלנו לחפש אותו. רק אחרי ארבע שנים מצאנו את אבא. אחרי שנעזרנו בכל מיני אנשים ומתקשרים, ואחת מהם אמרה שהוא קרוב לבית וגם שבמזוזה יש אותיות מחוקות וצריך לתקן אותן. תיקנו את ה-ל וה-ד וכעבור זמן קצר מצאנו את העצמות שלו בחורשה ליד הבית, אחי הגיע וראה גולגולת ולידה המקל של אבא. זה היה מראה מחריד. אבל אתה אוסף את עצמך ומבין שעליך להמשיך ולחיות. אסור לעצור".
מחפשים את עמית ומוצאים עדויות לתופת
בשבעה לאוקטובר שבה עדן לביתה מבילוי עם חברים, כאשר החלו האזעקות. עדן הדליקה את החדשות וגילתה להפתעתה על מתקפת הטילים והמחבלים ועל הטבח שנעשה גם במסיבת הנובה. עדן ידעה שחברתה עמית נמצאת שם, היות שהיא עצמה העדיפה לא להגיע שכן היא לא אוהבת מסיבות טבע. היא גם ידעה שחברתה דניאל אמורה לנסוע לנובה, אך אז הודיעה עמית לדניאל "אל תבואי, יורים עלינו".
עמית הספיקה לספר שירו בידה ורצחו את חברתה לנגד עיניה ובהמשך שלחה מיקום. עדן ודניאל שקלו את הצעדים הבאים בתוך ההלם הנורא והכאוס שאפף את כולם ובמוצאי שבת החליטה לנסוע לחפש את עמית בכביש המסוכן ומלא עדויות התופת. היא זוכרת שבתחילה איש לא הסכים להצטרף אליה מהחשש, אך בהמשך הצטרפו אליה חבריה הודיה ואיתמר. עדן חיפשה ג'יפ כדי שתוכל לנסוע בשטח ואח של הודיה נידב את רכבו הגבוה.
כשהגיעו למקום, התחילו להבין את גודל הזוועה אך עדן מספרת ששמה את החששות בצד והחליטה להשיב את עמית לאשדוד בכל מצב. עדן ועמית הן חברות ילדות מגיל 13 אשר עושות הכל יחד ולעדן היה ברור שהיא מסתכנת עבורה. כדי להיכנס למקום שהיה אז שטח צבאי סגור הם התגנבו לאחר רכבים צבאיים והגיעו תחילה לשדרות, שם עוד התחולל הקרב על תחנת המשטרה שהופצצה לבסוף והיו במקום הרוגים רבים ומחבלים.
עדן וחבריה שמעו את עצמם זועקים ברכב, למראה הרכבים השרופים והגופות, אך לא הבינו שזו רק ההתחלה של הזוועה. הם המשיכו לפי המיקום שעמית שלחה ואז החלו להתגלות מראות קשים יותר ועדן החלה לצלם ולתעד, מבלי לדעת מה תעשה עם התמונות. באותו שלב חברתה ביקשה להפסיק את החיפוש ולשוב, כי לא יכלה לשאת את המראות, עדן המשיכה לחפש ותיעדה תוך כדי.
מסתבר, שעדן צילמה תמונות וסרטונים שסייעו בדיעבד למשפחות רבות לזהות את יקיריהן ולנסות לדעת מה עבר עליהם ברגעים האחרונים לחייהם או בטרם נחטפו והחומרים שלה יחודיים כי אפילו כלי התקשורת עוד לא הספיקו לצלם שם כשהיא כבר הגיעה. היא גם הפכה למסבירה לאומית עם אינסטגרם ובו עשרות אלפי עוקבים, שאף נחסם כמה פעמים, וכן הוזמנה לחקירות ביחידת להב, שם אספו את כל החומרים שתיעדה והם מסייעים רבות בפענוח הזוועות..
הסרטון הכי מפורסם כלל תמונה של "האישה בשמלה השחורה", שעדן חשבה שהיא עמית, אך הסתבר שהיא גל עבדוש ז"ל, לאחר שאמה התראיינה וסיפרה שהייתה במסיבה וכאשר ניסו לברוח בכביש 232 המקולל כנראה נלכדו ולרווחתה לפחות זיהתה אותה. את הסרטון צילמה בשמיני לאוקטובר, והעלתה אותו עם האחרים כסטוריס בלייב, תוך כדי ההתרחשויות הבלתי נתפסות. בהמשך העלתה הכל לאינסטגרם שלה, שם כאמור המשפחה זיהתה את בתה ופנתה לעדן, עם תמונות כדי שתסייע לךהם לאמת את הבשורה הקשה. בהמשך התבשרו כי גם בעלה נאג'י, נרצח עמה. בתחקיר של ה"ניו יורק טיימס" נכללה התמונה בין העדויות הרבות של הנשים שעברו אונס והתעללות והיא משמשת כלי הסברה חשוב וקול ייחודי של אלו שאינן ואינם, הי"ד.
"ברור לי שגם הפעם ננצח ואין יותר קדוש מלמות למען עם ישראל"
ש. עדן, אין ספק שאת בחורה חזקה ואמיצה, וגם העיסוק שלך לא שגרתי. מניין המשיכה לפתוח מוסכים?
"הייתי עצמאית תמיד. עבדתי מגיל 16 למרות שאמא שלי לא החסירה ממני כלום. הייתי שאפתנית. מגיל מאוד קטן התחלתי לעבוד בחברת שליחויות, קניתי אופנועים, רציתי להיות אחראית על הממון של עצמי בלי עזרה של אף אחד. ברוך השם זה מה שקרה. פתחתי בר, עברתי הרבה קשיים, התגלגלתי לעוד מקומות. נפלתי וקמתי בכל פעם מחדש. עניין המוסכים התחיל כשבקורונה קניתי רכבים תקולים ומכרתי אותם ובהמשך פתחתי מוסך משלי ועוד אחד עם שותפתי הודיה. למוסכים קוראים ע.ה. פחחות וצבע, ראשי תיבות שלי ושל הודיה וראשי תיבות של "עובדי השם"".
עדן כבר רגילה להרמת גבה מצד כל מי שמגיע אליה למוסכים ומבין שהם שלה, אך לדבריה המקצועיות מרגיעה אותם והם לומדים לסמוך עליה. בימים אלו של המלחמה כמו כל בעלי העסקים גם עדן נתקלה בקשיים וצברה חובות עקב הימים בהם המוסכים היו סגורים, מה גם שכל עובדיה העזתים הוחלפו בעובדים יהודיים, אמנם יקר יותר, אך מרגיע ופטריוטי.
ש. מה המסר שלך בעקבות כל מה שקרה?
"אנחנו בתקופה כזו שאנחנו עוד לא מבינים מה קרה, מה זה עושה לנו לנפש. אנשים בהכחשה, גם אני בסוג של הכחשה של מה שקרה ומה שראיתי. והבנתי בעקבות התחקיר בניו יורק טיימס, שנשים חייבות לקום ולספר ולהתלונן על מה שעשו להם. לא להתעלם, קרה משהו, זה הגוף שלך, אם מישהו חילל אותו זה לא ייעלם. גם הפצע לא ייעלם וגם הנזק הנפשי".
ש. ומתי לדעתך נראה את עמית עם כל החטופים?
"לגבי כלל החטופים אני מאוד בספק אם כולם בחיים. כי קיבלתי כבר אז באינסטגרם הרבה עדכונים בכל מיני קבוצות על נעדרים שהרבה נרצחו. בכל זאת אני מתפללת שכולם יחזרו בשלום למשפחות שלהם וייסגר לכולם מעגל, ומקווה באמת באמת באמת שיישארו חזקים ושיהיה אפשר לשקם את הנפש שלהם. כי זה לא פשוט להיות בתוך מנהרה בלי אוכל, מים, חושך, אתה לא יודע אפילו מה השעה. זה מתסכל וגורם לאבד תקווה."
ש. ובכל זאת, יהיה ניצחון?
"ברור. אין מלחמה שלא ניצחנו. גם במלחמות כשלא היה לנו שום סיכוי לנצח. אפילו מאות שנים אחורה, בתקופת הרומאים, היוונים, ניצחנו מעטים מול רבים. יש לנו שמירה והשגחה. עצוב שיש חיילים שמשלמים על כך בחייהם. אבל כמו שאני הייתי מוכנה למות על קידוש הארץ גם הם מתים על קידוש ארץ ישראל. אין מוות יותר קדוש מזה".
ש. מה השתנה בך בתקופה האחרונה?
"המון. התחזקתי הרבה יותר. הבנתי שהחיים יכולים להשתנות ברגע. בן אדם יכול לצאת מהבית ולא לחזור. צריך להעריך כל רגע בחיים. כיום אני בתשובה, התחלתי לשמור שבת, אני הולכת לשיעורי תורה שלוש פעמים בשבוע עם רבנים צמודה. כל מה שקרה חיזק אותי מאוד בדת ובאמונה, פיזית ונפשית".
ש. את כבר מרגישה סוג של סגירת מעגל מאז שמצאת את אביך ז"ל ועד היום בחיפושים אחרי עמית?
"עדיין אין סגירת מעגל, כי עוד לא מצאתי את עמית. כשאמצא אותה בריאה וחיה, ארגיש סגירת מעגל. אני לא יכולה לתאר לך כמה חיפשתי בזמנו את אבא ונכנסתי למקומות מסוכנים, חיפשנו בכל מקום, בבורות, נחלים, כדי למצוא אותו וגם היום נכנסתי למקומות מסוכנים כדי למצוא את עמית. ואני כמובן לא מתחרטת שנסעתי לשם, אבל רק אם אמצא אותה אוכל לנוח.
בנוסף, תהיה סגירת מעגל מבחינת התיעוד, כי אני זוכרת אז איך בכל פעם אספתי כתבות ועיתונים על אבא שלי, כדי להראות לו כשיחזור, שיידע כמה חיפשנו אותו וכמה הוא חשוב לנו. עכשיו אני שומרת הכל בשביל עמית, את כל הכתבות והראיונות, כדי שאראה לה כמה היא חשובה לי כשהיא תחזור ואז באמת אוכל לסגור מעגל".
