אלברט איינשטיין אמר: ״אם תשפוט דג לפי יכולתו לטפס על עץ, הוא יחיה כל חייו בתחושת כישלון."
המשפט הגאוני הזה (טוב, איינשטיין), מלמד כל כך הרבה דברים על הורות ועל עצמנו.
נסו לחשוב: כמה פעמים דרשתם מעצמכם או מהילדים דברים שאינם כלל בתחום היכולות שלהם ושלכם?
מדוע בכלל יש צורך ורצון לעשות זאת? התשובה היא שנקודת המבט היא לרוב כלפי חוץ.
הילד של השכנים הייטקיסט, אז גם שלכם יכול.
השכנה קנתה סלון, אז גם לכם מגיע.
הרכב של החברים יותר משוכלל, זה הזמן להחליף.
היא נסעה לדובאי, אז את בדרך.
העניין הוא, שיתכן ובאמת אתם צריכים ויכולים לצרוך את הדברים האלו. אך השאלה אם נקודת המבט הייתה פנימית, שאלתם את עצמכם מה באמת רציתם ויכולתם, או שנקודת המבט חיצונית בלבד ואז כדאי לשאול שאלות.
מתי זו קנאת סופרים ומתי קנאה אמיתית? הרי כן כדאי ללמוד מאחרים כשמדובר בדבר חיובי שאתם מתחברים אליו.
ניקח את זה לתחום ההורות לילדים, דווקא אלו שהביאו תעודות ׳לא משהו׳ האם דאגתם לחזק את מה שהם כן יכולים? האם בדקתם איתם במה הם טובים ומוכשרים ומה מעניין אותם?
ואתם? האם שאלתם את עצמכם מה אתם רוצים ויכולים עבור עצמכם בלי השוואה לאחרים?
ההשוואה שאינה לפי היכולות עלולה להיות הרסנית ולהוביל לעצב ודיכאון.
למה הוא יכול ואתם לא?? השאלה הזו מיותרת. עדיף שתשאלו מה אתם רוצים ומה אתם יכולים לעשות כדי להשיג את זה? וכאשר שואלים אחרת, מוצאים פתרונות אחרים.
כי איינשטיין אמר עוד משפט מהמם: שאי אפשר לעשות אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות.
האמת, צודק.
