לפני 38 שנה עמדו להיערך בחירות למשרת הרב הראשי לאשדוד, והייתי בין המועמדים.
צבי הודיע שהוא רוצה לפגוש אותי. נפגשנו בביתו, היתה שיחה מלבבת במיוחד, ונוצר בינינו קשר נפשי. היות והועלו נושאים, כמובן בענייני דת, וראיתי לפני חבר להשקפת עולמי, כפי שחונכתי שנים בישיבה, אותה הערכה לתורה, לשומרי מצוותיה ולעוסקים בלימודה.
הקשר הלך והתחזק במשך השנים, במיוחד כאשר נוכחתי לדעת שלבו של צבי מלא אהבת הבריות, מוכן להקריב מזמנו לכל ציבור ולכל יחיד ויחיד, ממש אותם ערכים שהטיפו לי רבותי – גדולי התורה.
מאוחר יותר, נודע לי מפיו, שאכן בצעירותו קיבל את אותם ערכים במוסדות החינוך שבהם למד ובבית אביו הצדיק. צבי ראה בתפקידו כראש עיר, גם שליחות מיוחדת לבנות את ארצנו – ארץ האבות, ולהיות שותף להתגשמות פורתא של התפילה הנאמרת מפיות עם ישראל שלש פעמים ביום, 'קבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ'. ואכן, אשדוד היתה לסמל ולמופת של קיבוץ גלויות במשך כל עשרות שנות כהונתו.
ביום הזכרון לשואה, מידי שנה, הוא היה מופיע בפני ניצולי שואה עולים חדשים שעדין לא למדו את השפה העברית, ודיבר אליהם בשפה המובנת להם – שפת האידיש, אותה ספג בבית הוריו. היה ניכר בו במעמד זה, שהוא מרעיף על אותם קשישים, אהבה אדירה מלב חם. נהניתי לפגוש אותו בבית הכנסת (בעיקר בית הכנסת המרכזי לבני אשכנז), כאשר כיבדו אותו לעלות לתורה לעליית 'מפטיר', היה צבי קורא את ההפטרה ומדקדק ומנגן בטעמי ההפטרה כותיק ורגיל, ולא הדיר את רגליו מכל בתי הכנסת, של כל העדות.
היה אהוב על כולם, והיה אוהב את כולם.
