שני אמין, בת .18 ואדם אילייב, בן ,22 היו חברים. הם יצאו בליל שמחת תורה לבלות בנובה. ב6.30 כשהחלה ההתקפה של המחאס אדם ושני ברחו ממסיבת הנובה הרבה לפני כולם. כבר בשש וחצי בבוקר, עם הרקטות הראשונות, הם נכנסו לרכב ונסעו לבאר שבע, שם היו אמורים לפגוש חבר שהזמין עבורם צימר.
למרות שנסו על נפשם, נסיעתם תאמה את התוכנית המקורית ובשבע וחצי כבר היו בעיר. אבל החבר לא היה זמין (בדיעבד יתברר שהוא הסתתר עשר שעות בשיחים באזור המסיבה, וניצל).
אדם היה כל העת בקשר עם אמו זויה באשדוד. בעקבות אחת השיחות החליט לחזור הביתה.
"הוא אמר לי 'אמא אל תדא־גי אני נוסע לאשדוד'", מספרת האם לעיתון הארץ. "אחר כך צלצלתי שוב והוא אמר לי 'אמא זה לא זמן טוב לדבר, אני ליד שדרות, יש פה חיילים ואני לא מבין מה קורה. נראה לי שיש מחבלים'. ואז הוא ניתק לי". זויה חשה הקלה. "כששמעתי שיש חיילים ירדה לי אבן מהלב, אמרתי שהם יעזרו להם, יצילו אותם".
כלפון שקיבל באותו בוקר מנכדתו הודעות ושיחות סיפר כי שני צעקה והייתה בחרדה גדולה." 'סבא, יורים עלינו, אדם מת, אדם מת, הוא לא נושם'". "כמה היא חסרה לי", הוא מספר דומע בשיחה עם עיתון הארץ. "בכל יום שישי אני מדליק לה נרות".
הוא מתמיד לבוא ל"חלקת הנובה" בבית העלמין באשדוד, שם קבורה שני לצד אדם. בדיוק כפי שתמונותיהם ניצבות יחד באתר ההנצחה בחניון רעים, וכמו שהוטלו על הכביש לאחר שנרצחו בידי בני עוולה
יהיה זכרם ברוך
