יהודית שחר בת ה-84, היתה אחת הדמויות המוכרות באשדוד. כמתנדבת, כעוזרת, כתומכת, כסועדת והכי חשוב כאם שגידלה במסירות את בתה מיכל כיום כבת 48, שנולדה עם פגיעה קוגניטיבית. כשנולדה מיכל היה חסר לה חמצן וזה השפיע על התפתחותה. מבחינה קוגניטיבית ״היא כמו ילדה קטנה שלא גדלה״ אומרת אחותה תמר שנותרה לטפל בה. ״עד שהגיעה לגיל 25 התפרצה אצלה גם מחלת הסכיזופרניה״, הוסיפה תמר. החששות של האם יהודית היו, מי יטפל במיכל הקטנה לאחר מותה.
בעלה של יהודית, שמוליק שחר היה בוחן בטסטים ולימים עבד כמורה נהיגה בבי"ס "רעים”. לפני כשנה וחצי שמואל נפטר ונשארה יהודית שטיפלה במיכל במסירות גדולה. בין הטיפולים הרבים בבתה הקטנה מיכל, יהודית דאגה להתנדב באינספור ארגונים ובהם הסוכנות היהודית, ויצו, משטרה, נעמת, עירייה, במועצה הציונית ועוד.
לפני כ-4 חודשים בתחילת מלחמת ׳חרבות הברזל״ יהודית הלכה לעולמה, ונערכה לה הלוויה חפוזה למשמע התותחים והאזעקות. נדמה כי מותה עבר בשקט, בגלל המלחמה, אזעקות, פחדים ולחצים וכך רק למעטים הגיעה הידיעה על מותה. אשה כה נערצת ויקירת העיר. ליהודית 2 בנות ובן שגם הוא לא הספיק להגיע ללוויית אימו.
לאחר השבעה, הבת מיכל נותרה לבדה בבית כשהיא מוגבלת ואילו אחותה תמר ביקשה מכל לשכות הרווחה והביטוח לאומי על מנת לקבוע אחוזי נכות בהתאם למצבה ולקבל אישור למטפלת סיעודית עבורה. אך תמר נפלה על אוזניים ערלות. נאמר לתמר שלא מגיע לאחותה מיכל מטפלת צמודה, ואם היא צריכה לבשל ש״תקנה סנדוויצ'ים ותאכל״. ״אני מנסה להבין היכן הרשויות שאמורות לעזור לאחותי הקטנה, לדאוג לה ולצרכיה המיוחדים. אנחנו לא מבקשים תרומות, רק מבקשים את הסיוע למטפלת, שתחייה איתה בבית.
לילי כנפי ואני החלטנו לעלות לקברה, להדליק לה נר ולהניח זר פרחים על קברה, אל לנו לשכוח אנשים טובים. יהי זכרה ברוך!
