חופשת הקיץ אוטוטו נגמרת, נדמה לי שאני שומעת אנחת רווחה להורים, אולי קצת פחות לילדים ולמורים.
החופש מעלה בי זכרונות נוסטלגיים נעימים.
אני זוכרת את החופש שלנו בשכונה ברובע א'. כולנו יורדים יום יום למטה, משחקים מחניים ומחבואים, אוכלים קרטיב ומבסוטים, נזהרים לא לאחר יותר מידיי כי מי בכלל שמע על פלאפונים, ומי שלא נכח ונסע, היה נחשב ליוצא דופן.
כיום, המצב שונה. לכן כיועצת, אני חושבת על הפערים שהחופש מציף. בין הילדים האלו ש"עשו חיים", בילויים, טיול בחוץ לארץ, בצפון או באילת, לבין אלו שהמשפחות שלהם מסיבות שונות, ולא רק כלכליות, לא יכלו להרשות לעצמן בילוי ממשי ומפנק. אני חושבת על הילד הזה ששואלים אותו מה עשית בחופש ? ולפעמים הוא שקט ולפעמים הוא עונה פשוט "כלום".
משום כך אני מפצירה בכם, יש עוד שבועיים, עשו בהם משהו משמעותי. נתינה לאחר, בילוי משפחתי מגבש גם אם ליד הבית, אפילו ימים מהנים בחוף הים הנפלא של עירנו המושלמת. תקנו לילדים ערכים של נתינה ושיתוף שירגישו משמעותיים גם בלי ללכת רחוק.
ומה מוכרת הדירה מלמדת אותנו?
כי בחיים לא הכל גלוי ולא הכל ברור. גם כשנראה לנו שמשהו חד משמעי, כדאי להביט עליו מזווית אחרת.
זה מזכיר לי את הסיפור היפה על מוכרת הדירה. זוג צעיר חמוד חיפש דירה, באחד הרחובות, בקומה הרביעית, הם ראו שלט "למכירה". הם עלו, ואת הדלת פתחה סבתא מבוגרת, עם חיוך על הפנים. "שלום, אפשר לעזור לכם?", היא שאלה.
"כן, נשמח לראות את הדירה", אמרו בני הזוג. הסבתא עשתה להם סיבוב בביתה, ודיברה עמם בחביבות. אף הציעה שתיה וכיבוד. "מה המחיר של הדירה?", שאלו בני הזוג. הסבתא נקבה במחיר של פי שלושה מערך הדירה בשוק. "וואו, זה יקר מאד עבורנו, תודה". אמרו וכך והם נפרדו. החודשים חלפו ובני הזוג עדיין לא מצאו דירה מתאימה. יום אחד עבר הבעל באותו רחוב, וראה שהשלט עדיין קיים. הוא אמר לעצמו: אולי היא הורידה את המחיר. הוא דפק בדירתה, והסבתא שוב פתחה לו את הדלת בחיוך, ושאלה אם הוא רוצה לראות את הדירה. בנועם גם הגישה עוגיות ותה.
"את כנראה לא זוכרת, אבל אני ואשתי כבר היינו בדירה לפני מספר חודשים. האם חל שינוי במחיר?", הוא שאל.
"לא", השיבה הסבתא, *"המחיר עדיין אותו המחיר".* "סליחה שאני אומר לך ", אמר הבעל, "אך את לעולם לא תצליחי למכור את הדירה במחיר הזה".
הסבתא התיישבה, חייכה והזילה דמעה, באומרה: "האמת היא שאני לא מעוניינת למכור. קשה לי לרדת במדרגות, הילדים שלי בחו"ל ולא באים לבקר אותי. שמתי את השלט, כי זו הדרך היחידה שלי לפגוש אנשים…". ומה הסוף של הסיפור ? אותו תוכלו לכתוב בעצמכם. העיקר שתביטו על החיים מכמה זוויות ותראו את מי שמולכם לא כמובן מאליו. את המסרים הנוספים של הסיפור כבר הבנתם ודאי לבד.
