אחרי שבועות של כתיבה על נושאים אודות שינאה ורוע,
בא לי לכתוב על נושא, שגורם לי נחת ומרגוע.
רוצה לכתוב על נכדי האהובים, היצורים הקטנים האלה שעושים את החיים יותר טובים.
אלה שחיוך קטן מהם משנה את יומך,
הקטנים האלה שאמונים על אושרך.
ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה,
נכדים זה הדובדבן שבקצפת בכל משפחה.
תמיד חשבתי שלהיות סבתא, הופך אותך אוטומטית לאישה זקנה,
זאת שאופה עוגות ותמיד בתיק יש לה איזו מתנה.
הסבתאות נפלה עלי כשהייתי בת חמישים,
כשהגיח לעולם בכור נכדי הראל, החיים הפכו הרבה יותר מרגשים.
שיגרת חיי בין לילה השתנתה,
מאשת איש ואמא, הפכתי גם לסבתא.
לנכד הראשון יש תמיד מקום של כבוד בלב שלך,
יש לו מעמד מיוחד, בתור זה ששינה לך את הסטטוס ששנים ליווה אותך.
מאד שמחתי כשניתנה לי האפשרות לטפל בו כשהוריו הלכו לעמל יומם,
אני והוא ביחד היינו צוות מושלם.
הרגשתי כאילו חזרתי במנהרת זמן חלומית,
לתקופת היותי אמא צעירה ורגשנית.
אך היה דבר קטן ומשמעותי שעשה את ההבדל,
אני מסיימת לטפל בו, הולכת הביתה ושלום על ישראל.
תמיד יש את ההורים ששומרים עליו מכל משמר,
ואת בעצם הסבתא שאוהבת ומפנקת בעיקר.
כסבתא את נהפכת לביצת הפתעה מעצם היותך,
הקטנים האלה יודעים שתמיד תגיע מתנה קטנה בבואך.
ואת עושה זאת בכייף אמיתי,
כי הם הרי חלק ממך, חלק מהסיבות לקיומך.
ואחרי הראל בכור נכדי,
הגיע אחיו ירדן, אחת מאהבות חיי.
ילד מתולתל, יפה עיניים וחייכן,
הוא ואני כבשנו את הפייסבוק עוד כשהיה קטנטן.
כאם לארבעה בנים שכל חייה לבת ציפתה,
התחלתי לחשוש שזו פשוט השיטה.
שגם נכדי יהיו בנים בלבד,
ומה שישאר לי זה רק לחלום על בת.
ואז הגיעה בל ושינתה את התמונה,
תינוקת יפה, תכולת עיניים, ממש מתנה קטנה.
סוף סוף אפשר לקנות שמלות וסרטים לשיער,
סוף סוף מתעסקים בדברים שאינם קשורים לבן זכר.
ובל הזאת היא כמו נסיכה קטנה,
כאילו יצאה מספר אגדות, או מאיזו תמונה.
היא מצחיקה, היא שתלטנית, לעיתים גם צעקנית,
היא מנופפת בשיערה, משל הייתה דוגמנית.
והיא מקבלת פינוק מכל המשפחה כמובן,
כי היא הבת שלה חיכינו כל כך הרבה זמן.
ואז מגיע קינן…
מה אפשר לומר על תינוק עם עיניים בצבע ים?
בהיר שיער, עם חיוך מושלם.
והוא ילד מתוק מדבש, טוב לב ואוהב,
מחבק ומנשק כל מי שאותו סובב.
ובדיוק לפני שנה או קצת יותר,
הצטרפה למשפחה טליה,
ילדה מתוקה וחביבה שאין לתאר.
מתולתלת, שחורת שיער ועיניים,
קילוגרמים של מתיקות, אדומות הלחיים.
ואני והיא חולקות המון שעות יחדיו,
מבוקר עד אחר צהריים, נהנות בכל מצב.
זה לא תמיד פשוט להתעורר מוקדם לאחר לילה של בילוי,
אך כשאני רואה אותה, אני שוכחת מהעייפות ומתרכזת במצוי.
ולא פעם כשאני מביטה סביב,
אני מודה לאל שעימי כה הטיב.
אני מודה לאלוקים שזיכני בנכדים, כשעדיין כוחי במותני,
אני מודה לו תמיד על הטוב שבחיי.
והנכדים האלה, הם בעצם האושר האמיתי,
הם הטעם לחיים, הם הדבר המהותי.
שמור נא אלוקים על כל ילדי העולם באשר הם,
כי מה הם חיינו בלעדיהם.
