מבצע ׳צוק איתן׳, ב- 20.7.14 יום שחור לישראל, לאחר שלוחמי גולני נכנסו לשכונת סג׳עייה בצפון הרצועה. נגמש בה היו לוחמים נפגע ולוחמים רבים נהרגו. ביניהם גם סמל בן וענונו מאשדוד. דקה לפני הכניסה הוא ביקש מלוחם אחר איציק סעידיאן להחליף איתו מקום. סעידיאן התחלף עם בן וראה את הפגיעה במגמ״ש לנגד עיניו. המראות הקשים לא הניחו לו והוא הפך הלום קרב. סעדיאן שמר על קשר לאורך השנים עם משפחת וענונו. ולא פעם התבטא שהוא היה צריך היה למות באותו קרב ולא בן וענונו.
רגע לפני יום הזיכרון הגיע סעדיאן בן ה- 26 לסניף משרד הביטחון בפתח תקווה, והצית עצמו במחאה על היחס של משרד הביטחון כלפי נכי צה״ל והלומי קרב. הוא נפצע אנושות ונשרף כולו והרופאים נאבקים על חייו בבית החולים. בזמן צפירת האזעקה של יום הזיכרון, הגיעו רבים מחבריו הלומי הקרב ואנשים רבים ועמדו דום במקום בו הצית את עצמו. לאחר יום העצמאות הגיעו מאות וערכו הפגנה מול שערי הקרייה בתל אביב. ההפגנה הכי צודקת שעם שלם הזדהה איתה ומתפלל למען סעידיאן. שרית וענונו, אמו של בן, התראיינה לגלי צה״ל בראיון קורע לב. ״יצא לי להכיר לפני. כשעשיתי להם ערב פלוגתי על האש ואז יצא לי להכיר את החבר׳ה של בן. ולצערי זה אחר כך הפך להיות למשפחה במקרה כשבן נהרג. הפכנו ממש קרובים עם החברים של בן ובינהם איציק, שכל פעם דאגו לבוא לבקר ולשאול לשלומנו התעניינו תמיד אם זה בימי זיכרון או ובאזכרות שלא עזבו. ומשיחות עם איציק, הבנתי שעובר עליו משהו והבנתי שיש מלחמה שעומד מול משרד הביטחון שלא היה פשוט בכלל״.
עוד לפני המאבק עם משרד הביטחון, האם הוא אמר לך משהו על אותם אירועים שהיו באותו יום בקרב בסג’עייה? על הקירבה שלו אל הנגמ"ש שבו נהרג הבן שלך?
"כן, מה שהיה שאיציק לא בחור שנפתח ומדבר ועד שנפתח, הוא הרגיש איתי ממש חופשי. הוא אמר לי ׳את כמו אמא׳, וזה שאת אמא של בן אני מרגיש את הקירבה יותר קרוב כמו שאני מרגיש את בן איתי. אז ככה יצא לו לדבר איתי. הוא אמר לי כמה מילים שממש נגעו בי וכאב לי. אמרתי לעצמי שהבחור במצוקה פה הנפש שלו לא בריאה, אז כמה פעמים הוא ציין את המשפט הזה: ׳למה אני לא הלכתי במקום בן׳. יצא לי פעם באיזשהו שיחה שהוא אמר בעצם שהוא ראה את הנגמ"ש בוער מולו, זה היה אותו רגע שקרה האירוע הוא התחיל לרוץ לכיוון הנגמ”ש. שזה היה שטח חקלאי והיו שם כל מיני אדניות הוא ממש תיאר לי את זה, הוא אמר שהוא התחיל לזרוק על עצמו חולות ולשים את הראש בתוך האדמה. ואז הוא מרים את העיניים ורואה מולו את הנגמ"ש בוער והוא תיאר לי את הדמות של בן עומדת ומחייך את החיוך הכובש שלו. המילים האלו והתיאור שהוא מתאר הרגשתי פה משהו שהוא מרגיש כל כך בטוח לספר לי את זה. הוא אמר לי שרית שיהיה קשה לך לשמוע, אני יודע שאת אישה חזקה וחושב לי להגיש לך את זה לספר לך.
״אחרי שפירסמו את שמו, התחלתי לבכות ולצעוק בבית״
איך שמעת על המעשה הנואש הזה של איציק?
"היתה שמועה על חייל משוחרר בשנות ה-20, שיש לו פוסטראומה ממבצע מ״צוק איתן״. לרגע הוא עלה לי לראש שזה הוא, ייתכן שלא רציתי להאמין. אחרי איזה 40 דקות משהו כזה פירסמו את השם שלו פשוט ואני התחלתי לבכות ולצעוק בבית, חייגתי לבעלי שיגיע עכשיו, כי אני רוצה להגיע לבית חולים, שאני רוצה להיות איתם שם. באותו רגע מה שקרה באמת, מה שהוא בחר לעשות בעצם, הדרך להצית את עצמו זה ישר כל התמונה של בן עלתה לי לראש. ובאמת כל השנים האלה לא ניסיתי להיכנס לזה ולחשוב על המוות ועל המקרה איך בן הלך”.
האש והנגמ"ש שאיציק הצית את עצמו
"בדיוק, האש איציק שהצית את עצמו פשוט הכל עלה לי ואני בהיסטריה בבית, והכל חוזר לי שוב אחורה, כל השיחות שלו וכל הפעמים שיצא לנו וגם ראיתי את האהבה שלו ואת הערצה שלו לבן. כל פעם הוא היה מדבר עליו, הרגשתי אותו כל כך קרוב אליו שאפילו הבאתי לו את מכשיר הטלפון שלו אחרי שאיפסתי אותו הענקתי לו אותו במתנה, את המכשיר טלפון של בן. אני יודעת שהוא לא הפסיק להתרגש ולהודות הקשר שלנו היה ממש טוב, היו פעמים שלא יצא לי לדבר איתו הוא היה נעלם וגם לא הייתי רוצה להציק, תמיד הייתי אומרת לו אני תמיד פה ואנחנו בשבילך מה שאתה צריך וכל עזרה".
את עוקבת היום אחרי הלוחמים במאבקם מול אגף השיקום?
"מאוד רציתי להגיע לשם, אבל אני חושבת שהפעם לא היה לי את הכוחות לעשות את זה. כמו שאומרים שאני חזקה וכולם מציינים את זה, אבל יש רגעים שזה לא תלוי בי. אני לא חושבת שהייתי מצליחה. ליבי איתם. אני ממש כואבת, אני פה בבית בוכה מסתכלת בחדשות, אני רואה אותם איך הם נלחמים על משהו שמגיע להם כהוקרת כבוד, כמו שאנחנו מקבלים את הכבוד כהורים שכולים, אני חושבת שמגיע להם באותה רמה, מגיע להם הכבוד שהם צריכים לקבל מהמקום שהם חזרו".
