את אותה השבת איש מאיתנו לא יכול לשכוח. שש וחצי בבוקר החלו אזעקות לפלח את הדממה ואת החגיגיות של שמחת תורה. רס"ן אבי חובלשווילי ז"ל, אז בתפקיד סמג"ד קרקל, שהה באותו זמן בביתו, ומייד עלה על מדיו, עוד בטרם הספיקו להזעיק אותו. "אמרתי לך שאולי אל תלך" ספדה לו אלמנתו מאוחר יותר, אך באותו הרגע אבי ראה לנגד עיניו רק את טובת עמו ובגבורה נשק לשושי ורומי אור בתו התינוקת ויצא לכיוון דרום.
כבר בדרך, נתקל אבי ז"ל בחוליית מחבלים וחיסל שניים מהם, אך קרוב לוודאי שלא תיאר לעצמו כלל, כמו כולנו, כמה אלפי מחבלים חדרו לישראל ועד כמה המצב קשה. אבי ז"ל, גיבור בחייו ובמותו, הצטוות לוחמי ימ"מ שפגש בדרך, אך המחבלים הרבים הפתיעו אותם בכמות עצומה של נשקים. אבי ז"ל הספיק להציל רבים, היות שטילפן לחמ"ל והודיע, שמחבלים השתלטו על ניידת משטרה והם נוסעים בה לכיוון מערב. מייד לאחר מכן נהרג.
שושי אלמנתו קיבלה בתדהמה את הבשורה המרה ומאותו היום היא מעלה על הכתב את רגשותיה, באופן כל כך אישי ומרגש. בהספד שהקריאה בבית העלמין אמרה בין היתר: "אבי שלי.. אהוב שלי. בעלי, אהבת נעוריי, עטרת ראשי , כל עולמי, העוגן הפרטי שלי.. הנשמה שלי מרוסקת, אני לא מעכלת שאנחנו פה. תמיד היית הגיבור שלי ועכשיו אתה הגיבור של כל העם.. אני לא מאמינה שאני לא אראה אותך יותר.. אני אוהבת אותך. מגיל 17 אנחנו גוף אחד.. מגיל 17 אתה החבר הכי טוב שלי, אהבה ממבט ראשון. תודה לך על עשר שנים מאושרות.. תודה עליך, תודה על מי שהיית ותמיד תהיה בשבילי.. היית מלך העולם, תמיד בראש.. תמיד נמצא שם ראשון.. תמיד תומך, תמיד מרים.. לפעמים קצת כועס, אבל עם חיוך קטן בסוף… "
"אתה לא יודע כמה אנשים אהבו אותך.. וכמה העריכו אותך ובכמה אנשים השארת חותם… אבא שבשמיים למה לקחת לי אותו? זה עוד לא הזמן!! היו לנו חלומות, היו לנו תוכניות לעתיד, רק לפני שבוע וחצי גילינו שאני בהריון.. לפני שבוע שמענו את הדופק של האפרוח הקטן וכל כך שמחת.. באחת השבתות האחרונות כשהיית בבית, שאלתי אותך איפה אתה רואה אותנו בעוד שבע שנים?.. ואתה לא אוהב שאלות כאלה חופרות, אני יודעת.. במקום לענות על השאלה, שאלת אותי בחזרה: איפה את רואה אותנו בעוד שבע שנים? ואמרתי שאני רואה אותנו קודם כל מאושרים.. בדירת גן שתמיד חלמת.. עם חמישה ילדים בבית מלא חיים ומלא ברעש.. משפחה גדולה ומאושרת. ואז אמרת לי: אז אני חושב בדיוק כמוך.."
"אהוב שלי, תודה על שני האוצרות שהשארת לי.. רומי אור שכל כך אהבה אותך, הייתה שומעת את הקול שלך בשיחות וידאו וישר מתחילה לחפש אותך.. היינו אמורים לנסוע לאילת ביום חמישי, לחופשה משפחתית ראשונה עם רומי. הלכת וקנית לה בגד ים וקנית לה כובע, קנית לה מצופים, למרות שהיא רק בת חצי שנה, ראיתי את האור והאושר בעיניים שלך.. אני מבטיחה לך שאני אשמור עליה…אני מבטיחה לך שהיא תדע מי היה אבא שלה ומה הוא היה… אני מבטיחה לך שהיא תהיה גאה בך והיא תספר בגאווה לכולם, שאבא שלה גיבור, גיבור ששומר עליה עכשיו בשמיים"… אני מבטיחה לך להיות לה גם אמא וגם אבא, שום דבר לא יחסר לה.. אהוב שלי, אני מתגעגעת. תשמור עלינו מלמעלה. עכשיו אנחנו נפרדים, אבל אתה תמיד בלב שלי לכל החיים ויום אחד עוד ניפגש שוב, אוהבת אותך, תודה לך גיבור שלי".
גם מפקדו, סא"ל ארז שבתאי, ספד לו בבית העלמין במילים נרגשות ואמר: "זכיתי להיות המג״ד שלך במשך שנתיים רצופות. יחסים בין מג״ד למ״פ הם יחסים קרובים ואינטימיים, והיית בשבילי חבר לחיים וחבר לנשק… הדמות המקצועית שלך והכריזמה הבלתי נגמרת, הפכו אותך לאחד המפקדים הבולטים ביותר באוגדה. הובלת את החיילים בעוז וענווה, והם אחריך בעיניים עצומות לכל פקודה ומשימה. לא בכדי סימנו אותך בשלב כה מוקדם שתהיה מג״ד… אבי היה גיבור בחייו ובמותו ואנחנו נשארים כאן כדי להנציח את המורשת שלו – ציונות, אהבת האדם והארץ, ומחויבות בלתי מתפשרת לאנשים ולמשימה… אתה נותן לנו הרבה כוח להמשיך, ואנחנו ננצח…"
"180 יום מאז שהלכת, הנשמה שלי שבורה והאפרוח שלנו כבר עושה סימנים שהוא רוצה לצאת לעולם"
שושי כיום בת 28 וקצת, אבי ז"ל היה בן 26 בנופלו. בפוסט מצמרר שפרסמה השבוע שושי בפייסבוק היא כתבה: "כשרומי אור הייתה בת חודשיים אמרנו, שכשהיא תגיע לגיל שנה, נעשה צילומי משפחה, וכך נעשה לנו גם מסורת, שכשכל ילד מכל החמישה שרצינו, יגיע לגיל שנה, נעשה צילומי משפחה. עברו 180 יום מאז שאלוקים לקח לי אותך, 180 יום שהלב שלי לא שלם, הנשמה שבורה ואני לא מי שהייתי פעם. 180 יום עברו ורומי אור כבר חגגה את יום ההולדת הראשון שלה, בלי אבא. ואני כבר שבוע 33, חודש שמיני, ואפרוחי כבר מתחיל לתת סימנים שהוא רוצה כבר לצאת לעולם. עולם מוזר, בלי אבא. והחלטתי כן לממש את המסורת שהבטחנו לעצמנו, וכן לעשות צילומי משפחה, כדי שזה אולי ייתן לך קצת נחת שם למעלה. אני מקווה שאתה מצליח לחייך שם למעלה וטוב לך שם".
שושי, היו לך חששות מהשירות של אבי ז"ל בצבא?
"תמיד היה חשש, אבל זה אף פעם לא מה משהו שהיינו מדברים עליו. אצלי בכל אופן הייתה תמיד האמונה, הרגשתי שאין סיכוי שלנו זה יקרה . היינו רגילים כבר לשירות הצבאי וסמכתי על אלוקים שהוא שומר לי עלי״.
ספרי איך נפגשתם והכרתם?
"שנינו גדלנו בעיר אשדוד, שנינו נולדנו בארץ. ההורים שלי הגיעו מאתיופיה וההורים של אבי הגיעו מגיאורגיה. הכרנו אי שם ב-2013 בערך בגיל 16 , עבדנו ביחד באולם אירועים בתור מלצרים, אני הייתי ותיקה ואבי היה חדש. כבר ביום הראשון שלו ראיתי אותו מרחוק , ג'ינג'י חמוד, והרגשתי שמשהו בו מעניין אותי ומשהו בתוכי אמר לי ללכת אליו ולדבר איתו, וככה באמת עשיתי. ניגשתי אליו, התחלנו לדבר והחיבור היה מיידי. היה שם משהו שאני לא יודעת להסביר ומאותו רגע לא נפרדנו לרגע. בדיעבד גם גילינו שאנחנו גרים ממש קרוב אחד לשנייה, מרחק הליכה של 3 דקות, וגם גילינו שהאימהות שלנו מכירות והן עבדו ביחד בעבר כשהיינו ילדים ממש קטנים".
ואיך היה החיבור בין המשפחה ממוצא אתיופי למשפחה ממוצא גאורגי?
"החיבור עם המשפחות היה ממש טוב כבר התחלה, כולל המשפחה המורכבת, סבא וסבתא וכו'. אבי הציע לי נישואין בדיוק כמו שרציתי, ביום ההולדת שלי בשנת 2019 כשנסענו לצימר, ושם הוא הציע לי נישואין. קטן, אינטימי, בלי יותר מידי רעש".
מה שלומך חצי שנה לאחר שאיבדת את אבי היקר?
"אחרי חצי שנה אני עדיין לא מצליחה לעכל. הראש כל הזמן עסוק במחשבות, אני לא מרגישה שהצלחתי לחזור לעצמי בשום מובן . כלפי חוץ זה אולי נראה שאני בטוב, אבל בפנים אני שבורה ומרוסקת, יש לי מלא נקודות שבירה שמרסקות אותי.."
אז איך את מצליחה לקום בכל פעם
"כי אני נזכרת ומזכירה לעצמי, את המשפט שאבי תמיד היה אומר לי כשהיה לי קצת קשה: ״חיימשלי, את אלופה, את מסוגלת להכל ! קטן עלייך!״. הסיבה שבגללה אני מצליחה לקום בבוקר ולחייך היא הנסיכה שלי רומי-אור, שנותנת לי כוחות וכמובן בזכות המתנה שאבי השאיר לי לפני מותו, את ההריון הזה, את התינוק הזה, שימשיך את שמו ואת דרכו של אבי".
ואפילו התעקשת לאחרונה לבצע צילומי הריון ומשפחה, דבר שחלמתם עליו יחד
"כשרומי אור הייתה בת חודשיים, אמרנו שכשהיא תגיע לגיל שנה, נעשה צילומי משפחה. לצערי כשאבי נפל, רומי אור הייתה בת חצי שנה , אז לא הספקנו לעשות צילומי משפחה והחלטתי כן לעשות צילומי משפחה. בחלומות הכי שחורים שלי, לא חשבתי שאנחנו נעשה צילומי משפחה, כשאני בחודש שמיני עם תינוקת בת שנה ובלי אבי."
"הלב שלי כבר ידע, אך המוח סירב להאמין"
מה את זוכרת מאותו יום נורא?
"בשישי בלילה, לפני השבת השחורה, לא הצלחתי לישון בלילה, שזה די חריג, כי אני תמיד מצליחה לישון טוב. אבי התעורר באמצע הלילה, ושם לב שאני לא רגועה ולא מצליחה לישון . הוא שאל אותי מה קרה ולמה אני לא ישנה, עניתי לו שהכל בסדר, שיחזור לישון. בסביבות 6:00 בבוקר הבנתי שאני כנראה כבר לא אצליח לישון, אז קמתי מהמיטה. בשעה 6:30 הייתה אזעקה ראשונה. הלכתי מהר לחדר, וראיתי שאבי כבר הרים את רומי אור ונכנסנו לממד. הדלקנו טלוויזיה כדי לנסות להבין מה קרה פתאום, ולא היה כלום בחדשות . אני חשבתי שזו כנראה טעות, וממשיכים כרגיל, כי אנחנו הרי די רגילים לאזעקות. אך אבי התחיל לקבל כל מיני הודעות לא ברורות על חדירות מחבלים והוא החליט שהוא עולה על מדים ונוסע לדרום".
האם הייתה לך איזושהי הרגשה שאבי לא ישוב? איך נפרדתם?
"ביקשתי ממנו שלא ילך, ואפילו הצעתי לו שישקר ויגיד שאני לא מרגישה טוב, ואני צריכה אותו איתי בבית . הוא אמר לי "הכל טוב, אני אחזור". אני הייתי בדיוק בשבוע 8 של ההריון ותיכננו באותה שבת לספר להורים שלו שגרנו אצלם, ולאח שלו על ההריון . אז לפני שהוא יצא אמרתי לו: "בוא נספר למשפחה שלך על ההריון לפני שאתה הולך". הוא אמר שנספר ביחד כשהוא יחזור. נפרדנו לשלום, עם חיבוק ונשיקה לי ולקטנה שלנו, כרגיל כמו כל פרידה".
מתי הוא יצר קשר לאחר מכן? זוכרת מה אמרת לו בטלפון?
"שיחת הטלפון האחרונה שלנו הייתה בשעה 8:45 בבוקר. אבי התקשר אליי, סיפר לי שכבר הייתה לו היתקלות מול מחבלים בצומת סעד והוא הצליח לחסל אותם. הוא סיפר שהוא ממשיך בדרכו. ביקשתי ממנו שישמור על עצמו, וביקשתי ממנו לא להיות גיבור, ואמרתי לו שאני אוהבת אותו".
כיצד הרגשת?
"זמן קצר לאחר השיחה, התחלתי להרגיש שהלב שלי דופק על 200 , מייד שלחתי לו הודעה, אבל הוא לא ענה לי. ישבתי על המיטה והתחלתי לבכות. ואני זוכרת ששאלתי את עצמי, למה את בוכה? הכל בסדר, הוא עסוק עכשיו, הוא יחזור אלייך, הכל בסדר. אבל כל היום התקשרתי והוא כבר לא ענה לי. הלב הרגיש שמשהו לא טוב קרה, אך הראש סירב להאמין. בצהריים הלב שלי אמר לי לספר למשפחה שלו על ההריון ולא לחכות לאבי, וככה באמת עשיתי. סיפרתי למשפחה שלו על ההריון, שמחנו, אבל היה לי קשה לשמוח, כי הלב שלי לא היה רגוע."
ואיך נודע לך על מותו?
"הגיע הערב ואבי עדיין לא ענה לי, התחלתי לשלוח הודעות לאנשים, שאולי יכולים לדווח לי מה קורה, אבל אף אחד לא ענה לי. בדיעבד הבנתי שאף אחד לא ענה לי כי השמועה על מותו כבר הופצה בגדוד . בלילה לא עצמתי עין , ניסיתי כל הלילה לחייג, אבל לא היה מענה. בשעה 4:30 לפנות בוקר הגיעה הדפיקה הנוראית בדלת, ואיתה הבשורה, שהלב שלי כבר ידע, אבל המוח עדיין סירב להאמין."
"אבי החליט שהילד הבא יהיה בן, והוא כבר החליט איזה שם הוא בוחר לו״
איך את מתכוננת ללידה? האם ההכנות שונות לעומת הפעם הקודמת כשאבי היה לידך?
"אני קצת מרגישה שאני בסוג של הכחשה בכל מה שקשור ללידה. בהריון הראשון אבי היה שותף מלא, גם בהריון וגם בהכנה ללידה, בכל מובן אפשרי, מהקניות ללידה ועד קורס הכנה ללידה. ועכשיו אני לא מצליחה להתחיל להתכונן, כי אני מפחדת לעשות את זה בלי אבי ".
מה תספרי לרומי אור ולתינוק על אבא שלהם בעתיד ב"ה?
"כשהילדים יגדלו, אני אספר להם שאבא שלהם הוא גיבור. גיבור שיצא כדי להגן על המדינה, הקריב את חיו למען המדינה. ואבא אוהב אותם, והוא איתם בלב לכל החיים, הוא מסתכל עליהם והוא שומר עליהם בכל מקום שהם יהיו בו, ואבא יהיה גאה בהם תמיד".
חשבת כבר איך תרצי להנציח אותו?
"אני חולמת להנציח אותו בכל דרך אפשרית, ובכל פלטפורמה אפשרית. חשוב לי שכולם ידעו שהיה פה אבי ואבי שלי נהרג למען המדינה. שהמוות שלו לא יהיה לשווא, ואני מקווה שגם הילדים בעזרת ה', כשיגדלו ימשיכו את דרכו, וימשיכו להנציח אותו".
האם אבי ידע שיש לכם בן? איך תקראי לו?
"אני ואבי רצינו משפחה גדולה, רצינו חמישה ילדים. ארבעה חודשים אחרי שרומי אור נולדה, אבי החליט שהילד הבא יהיה בן, והוא כבר החליט איזה שם הוא בוחר לו וברוך ה' חודש אחרי נקלטתי להריון . הספקנו לשמוע ביחד את הדופק של העובר, אבל שבוע לאחר מכן אבי נפל בקרב. לצערי הוא לא הספיק לדעת את מין העובר, אבל אני מאמינה שהנשמה שלו ידעה כבר, כי באמת ברוך ה' עומד להיוולד לנו בן".
היכן תחגגי השנה בלי אבי את הפסח?
"את הפסח השנה אנחנו נחגוג אצל סבתא תמי המהממת, שהיא הסבתא של אבי, ושהיא הסבתא רבא של רומי אור. מאוד אהבנו את החגים ואת הביחד. כשהוא היה סוגר בבסיס בערבי חג, הייתי נוסעת אליו לעשות איתו את החג".
מה התחושות שלך לגבי המצב בארץ חצי שנה אחרי אותו יום?
"אני מקווה שהמלחמה תגמר וכל השבויים יחזור בחיים, ושכל האזרחים שנהרגו וכל השוטרים וכל אנשי הצבא שנפלו, שלא ישכחו אותם לעולם . שהמוות שלהם לא יהיה לשווא, ושנהיה ראויים להם".
לסיום, מה היית הכי רוצה שנזכור על אבי ז"ל?
"הייתי רוצה שכולנו נזכור מאבי את הלב הענק שהיה לו, והצניעות שהייתה בו. אבי היה יכול להקטין ראש באותו בוקר, ולהגיד 'לא הקפיצו אותי, אני לא יוצא מהבית ', אבל הוא החליט לצאת . הוא היה יכול להקטין ראש גם לאחר ההיתקלות הראשונה בצומת סעד, שם הוא כבר הבין את גודל האירוע ואת כמות המחבלים, אבל הוא קיבל דיווח על הרג המוני באזור המסיבה והוא החליט לנסוע דווקא לשם. בזמן שכולם בורחים, הוא נכנס אל התופת, המשיך רגלית לעומק המסיבה, הצליח להילחם מול המחבלים, הצליח לחסל מספר מחבלים, אך לצערי שם הוא נפל".
