ראש העיר ד"ר לסרי נפרד בכאב גדול ובדמעות מחבר ילדותו הטוב שלמה אילוז שהלך לעולמו ממחלה קשה

איבדתי את חברי היקר והאהוב, שלמה אילוז, שהיה לי כאח.

דברי ההספד שנשאתי לזכרו:

אנחנו נפרדים היום, בצער עמוק, בכאב גדול, משלמה אילוז, החבר היקר שלנו. החבר היקר שלי. החבר שהיה לי כאח. שהיה חלק ממני. מהילדות, הנעורים, ועד הבגרות. זאת לא עוד פרידה, זאת פרידה קשה מאוד. פרידה מאדם שהיה בשר מבשרנו, החבר של כולנו.
חבורת משמר הירדן, ההסתדרות, ובית הכנסת "זרע אברהם". שהחיים הובילו אותנו, גם להיות חברים לעבודה בעיריית אשדוד. שלמה היקר והאהוב, שמעטים האנשים שיכולים להעיד עליו כמוני, ואני מעיד עליו – שלפני שידע להיות החבר הכי טוב בעולם, היה איש המשפחה הכי גדול בעולם. עם האהבה הגדולה לרעיה אילנה היקרה, לילדים שהיו כל חייו, אביתר, אבישג, רן, ויעל בת הזקונים.
להם העניק אהבה ודאגה אינסופיים.
אתם וודאי יודעים כמה הוא היה גאה בכם. כמה התמוגג מרק לדבר עליכם. עם הברק בעיניים, עם החיוך היפה והצחוק המתגלגל שלו. שכולנו כבר מתגעגעים אליו, ושלא נראה עוד. האהבה הגדולה שהייתה לו לנכדים שהציפייה להם והאושר מהם הוסיפו מספר שנים לחייו. האהבה לאחים עמרם ויחיאל היקרים, לאחיות ז'קלין, ודינה, ג׳ולייט וציונה.
שגם על אהבתם המיוחדת אליו, כולנו, יכולים להעיד.
אהבה משפחתית נדירה, ששלמה היקר, היה המחולל שלה, והדבק שלה. אהבה, שהשורשים שלה נטועים, באהבה שכולם קיבלו מההורים היקרים, רבי דוד ואמא שרה – זכר צדיקים ישרים ותמימים-לברכה, שבביתם הצנוע, ברח׳ משמר הירדן, היתה נטועה גם החברות ארוכת השנים שלנו. בהמון רגעים וחוויות של שמחה. כמעט בכל מפגש בינינו. לא משנה באילו נסיבות, נהגנו להעלות זכרונות, מימי התום והיופי האלה. ימים שלא ישובו עוד. זכרונות שיכולתי לחלוק רק עם שלמה. זכרונות מתובלים בערבית מרוקאית סחראווית, על תאפיללת, וגיר׳ר׳לן, וארפוד. עם הומור שרק בערבית מוגרבית אפשר להבין. מארג עצום של חיים, שפה ותרבות, שאף זר לא יבין. שקצב החיים המהיר, צוק העיתים, וטרדות היום והתקופה – לוקחים מאיתנו באכזריות. ודווקא הפרידה הנוראה הזאת, מציפה אותם. יומיים לפני ראש השנה ותחילת חגי תשרי, שהיו זמן מפגש שלנו ושל המשפחות שלנו. בתפילות היפות של הימים הנוראים, ב"זרע אברהם", ולימים ב"אחוות ישראל".
גם כשבגרנו ועברנו לגור ברובע י"א, נהגנו לצעוד יחד, ביום כיפור, לתפילה עם ר' מאיר עמר זכר צדיק לברכה, בבית הכנסת "זרע אברהם", ברחוב ההסתדרות.
לכן, זאת לא עוד פרידה. זו פרידה קשה מנשוא. אילנה והילדים, החתן והנכדים, האחיות והאחים. אנחנו יודעים כמה האבל שלכם כבד מאוד. ואתם יודעים. כמה אנחנו נושאים איתכם ושותפים שלכם באבל הזה. כמה שלמה היה יקר לכולנו. כמה אהבנו אותו.וכמה הוא אהב אותנו.
כולנו מרגישים היום, המשפחה והחברים, כמי שתלשו איבר מגופם. איבר שנתלש מוקדם מדי. בטרם עת מהדהד. ואחרי ייסורים רבים. ייסורים, שבן אנוש לא יכול אפילו לדמיין ולתאר. ייסורים ששלמה היקר סבל. בשקט. בענווה ובהכנעה. ובגבורה עילאית.
"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". כרופא, פגשתי אינספור מקרי גבורה של אנשים. לא פגשתי מקרי גבורה עילאית רבים כמו הגבורה של שלמה. גבורה, שההסבר היחיד שלה, הוא קבלת עול מלכות שמיים. מכוח האמונה התמימה ויראת השמיים, והשורשים העמוקים שספג בבית ההורים היקרים, זכר צדיקים לברכה. שחיו במרוקו, לאורם ובצילם ובשכנותם הקרובה, של משפחת אבוחצירא הקדושה.

שלמה קיבל עליו והשלים עם כל הגזירות הבריאותיות, שהתקבצו באופן מאוד נדיר בגופו של אדם אחד. קיבל אותם באצילות ובאופטימיות נדירים. רק מעטים כמוני, שהייתי בסוד כל קורותיו הבריאותיים, יכולים להעיד עליה.
כחבר וכרופא, ליוויתי את שלמה בכל דרכו הרפואית, הארוכה והקשה, במשך עשרות שנים. ידעתי והייתי שותף לכל החלטה. קטנה כגדולה. פשוטה כמורכבת, כך שאני בהחלט יכול להעיד עליו, ועל גבורתו. החברות בינינו היתה טוטלית גם מההיבט הזה. ולפעמים זה היה מביך.
כל החלטה רפואית, שהוצעה לו, מכל מומחה שטיפל בו, הוא היה משהה, עד להתייעצות איתי. הוא היה אומר להם: "יש לי חבר רופא, שאני חייב להתייעץ איתו לפני שאני מקבל את ההחלטה". גם כשהיה מדובר בהחלטה דחופה. הוא היה מפעיל את כל הסביבה, כדי להשיג אותי ולשמוע את דעתי. פעם אחת זה היה ממש בפתח חדר הניתוח. וזה היה מביך, כי לא פעם היה מדובר במומחים בקנה מידה עולמי. הייתי אומר לו: "שלמה, לא יפה. מדובר במומחה מספר אחת בארץ בנושא הזה", והוא היה עונה לי: "מצטער, אני סומך רק עליך". כך שנחשפתי לכל המאבקים, הבדיקות, הטיפולים והניתוחים שהוא עבר. ואני עד עליו בפני שמיים, שעם הכל הוא התמודד בגבורה עילאית, בהכנעה ובענווה. בשקט, בלי תלונה, ולו הקטנה ביותר. והיו לו גם הרבה ניצחונות. ניצחונות שאני כרופא, לא יכולתי להאמין שייקרו. ניצחונות בלתי אפשריים. פעם אחר פעם. כנגד כל הסיכויים ובניגוד לכל הגיון רפואי. עד המאבק האחרון, שהכריע אותו הבוקר. הבוקר הקשה והמר הזה.

הגבורה שלו באה לידי ביטוי גם בעובדה שהוא לא נתן למאבק הזה לפגוע בשגרת חייו, ויותר מכך, בשגרת בני משפחתו. לא חסך מהם, שום חובה אישית ומשפחתית, כבעל אוהב, כאבא וסבא אוהב ומסור, כאח אוהב ונאמן, וכחבר טוב. הוא לא ויתר על שום מרכיב בשגרת חייו. הקפיד לבוא לעבודה מדי יום, לדאוג למשפחה, לדאוג לילדים, לצאת עם החברים. להילולה, לאפריטיף. אפילו לטיול במרוקו לפני מספר חודשים, בשיא המאבק הבריאותי על חייו. וגם אותו עבר בשלום.
שלמה הגיבור. גיבור באמונה, גיבור במשפחה, גיבור בחברות.
ואני מבקש היום, כששלמה מונח לפנינו, להוסיף עוד מבט חשוב על אישיותו וחייו של שלמה. שאותו לא פתחתי איתו מעולם. מבט, שאמרתי כל השנים, רק לעצמי, על שלמה. והיום אני רוצה לומר אותו לילדיו.
אני נושא מטען חיים עשיר ויפה מהחברות ארוכת השנים עם שלמה. מהכדורגל בשכונה. מעשה הקונדס ושובבות, בילדות היפה שהיתה לנו, חוויות הנעורים הרבות. הנסיעות הארוכות והטיולים ברחבי הארץ, עם הג'יפים וה-D-200, שהיה מביא מהצבא. הוא הסיע אותי ואת מרים עליה השלום לבר אילן, אחרי חצות בערב הראשון שהכרתי אותה. הייתי הנהג שלו ושל אילנה היקרה ביום הכלולות שלהם. ילדנו וגידלנו יחד את הילדים, בשכנות קרובה ברחוב קידרון ברובע י"א. אין חווית חברות ובגרות שלא עברנו יחד.
חברות שלא הרבה זוכים בה.
אבל, היופי הזה גם מהול בתחושת החמצה. החמצה גדולה. בעיניי כילד, וכצעיר, שלמה נועד לגדולות. נועד להנהיג. היתה לו החוכמה, מציאת החן, והכריזמה של מנהיגות. תכונות שראיתי בו. יחד עם כל החברים. עוד כשהיינו ילדים וצעירים. והם גם באו לידי ביטוי מעשי בשירות הצבאי. זמן קצר אחרי הגיוס הוא יצא לקצונה. דבר נדיר בימים ההם בנוף החברתי של אשדוד הקטנה. טיפס במהירות בסולם הדרגות. בגיל מאוד צעיר היה קצין תחזוקה חטיבתי. בחטיבת שיזפון של הימים ההם. בדרגת רב סרן. זה היה מסע מטאורי. ומכאן השמים היו הגבול. הוא תיכנן לצאת ללימודים אקדמיים. ולהמשיך בקריירה צבאית. לי היה ברור שתוך מספר שנים לא רב, הוא קצין תחזוקה ראשי. ואין שום הגזמה בדבריי. זו היתה האמת. אני זוכר את האכזבה שנחלתי, כשהודיע לי שהחליט להשתחרר מהצבא, וללכת לעסקים. אני זוכר את השיחות הרבות שלנו, לשכנע אותו להמשיך במסלול השירות.
אבל, שלמה היה גם עקשן גדול. כשקיבל החלטה. אי אפשר היה להזיז אותו ממנה. אפילו אני, שהיתה לי השפעה גדולה מאוד עליו, הרמתי ידיים. ומשם הכל היסטוריה. לא פתחנו את הנושא הזה אף פעם. אבל היום, חשוב שאתם, ילדיו – אביתר, אבישג, רן ויעל – תכירו גם את הצד הזה שהיה בשלמה הצעיר. שתכירו את תכונת המנהיגות שכבתה בו והפכה לרדומה באישיותו. היום אני זוכר את שלמה גם מנקודת המבט הזו. של היותו הבטחה. כמפקד ומנהיג. הבטחה שלא מומשה.
זה היה שלמה. גיבור באמונה. גיבור במשפחה. גיבור בחברות.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
אבידה גדולה. למשפחה. לחברים. ולי אישית. אהבתי את שלמה מאוד. ואני יודע גם כמה הוא אהב אותי, וכמה היה גאה בי. הוא ימשיך להיות נטוע ושזור בחיי, וזכרו לא ימוש מליבי. לעד.
לך לשלום שלמה חברי היקר, נוח על משכבך בשלום. ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.