לאחרונה מתגברים הקולות במדינת ישראל ובשיח הפוליטי בפרט על אותה קבוצת אוכלוסייה הנקראת 'מסורתיים'. מהי אותה קבוצה הולכת וגדלה בחברה הישראלית, מה בשורתה והאם היא תצליח לפתור את האתגרים המורכבים העומדים לפתחה בעשור הקרוב.
במסה זו אנסה להאיר מעט על המסורתיות הישראלית, אך ראשית אפתח בשאלה, האם אתם עושים קידוש אך לא חובשים כיפה ביומיום? האם אתם הולכים לבית הכנסת אך לא מקפידים על מצוות קלה כבחמורה? במידה ועניתם כן על השאלות, נעים מאוד אתם מסורתיים.
צריך לפתוח בהבנה העמוקה על הסיפור המסורתי. המסורתיות היא לא פרווה בין בשר לחלב והיא לא מוטציה שנתקעה בין חילוניות לדתיות. המסורתיות אינה שטחיות דתית, פשרנות חילונית, חוסר במודעות עצמית או כל אלו ביחד.
הקושי נובע מהעובדה המורכבת שמסורתי יכול לשמוע את פרשת השבוע בבית הכנסת בשבת ולאחר מכן ללכת לחוף הים. אך המציאות היא אחרת, המסורתיות היא ערך טבעי ביהדות ודווקא התפיסה הדתית והחילונית אותה אנו מכירים כיום הם בעצם החידוש.
עוד נקודה חשובה שצריך לציין היא העובדה שעל פי רוב הציבור המסורתי הוא ספרדי, כלומר מיוצאי ארצות האסלאם. אפשר לדוש בכך ולמצוא יוצאים מן הכלל אבל בגדול, ועם מלא הזהירות, כמעט ואין ציבור אשכנזי שמכנה עצמו מסורתי.
קצת היסטוריה, עד לפני כמה מאות שנים לא היה מושג אותו אנו מכירים בשם-'דתי', אלא יהודי, כולם היו פשוט – יהודים. בין אם אדם מקפיד על קלה כבחמורה או בין אם מישהו שמר יותר או פחות על כלל המצוות שבתורה, זה לא שינה את הגדרתו, ישנה תורה אחת וכך ישנה יהדות אחת. אך התמורות הרבות שחלו באירופה בחיי היהודים הובילו לשינוי ניכר בחיי היהודים.
תנועת השבתאות והאכזבה הגדולה ממשיחיות השקר הזו והפרעות אותן חוו היהודים, הובילו לצמיחתה של תנועת החסידות על פי תורת הבעל שם טוב, ומאידך וכפועל יוצא נגד 'החסידות' קמה תנועת 'המתנגדים', הנקראים היום 'ליטאות', מבית מדרשו של 'הגאון מוילנא', ומכאן בעצם נוצר אותו ה'יהודי חרדי' שאנו מכירים היום. במקביל, נושבות רוחות של שינוי באירופה שקורעות את הקהילה היהודית. המהפכה הצרפתית נשאה דגל של ערכים ליברלים כדוגמת חירות, שיוון ואחווה ועוררה רעיונות אשר הביאו להקמתה של תנועת ההשכלה ולהתנגדות מול היהדות האורתודוקסית. שבר זה הוליד למעשה את המושג 'יהודי חילוני'.
המכנה המשותף לתמורות הללו הוא שכולן מבטאות סוג מסוים של מרד או הבעת עמדה לעומתית נגד או בעד הקדמה, נגד הקהילה היהודית והפיכתה לאירופאית או נגד המודרניות שפוגעת בזהות היהודית. התנועות הללו מגיעות בלהט ובסער, עם מנהיגים כריזמטיים, שמבחינתם באים לחדש ולהציל את היהדות, או "לגלות" את היהדות האמתית.
המושג 'דתי' אפוא, הוא המצאה אירופית בדיוק כשם ש'חילוני' הוא המצאה אירופית. שניהם תוצר לזעזועים פנים יהודיים אשר הושפעו מרוחות המרד והשינוי שנשבו בכל אירופה.
מנגד, בקרב היהדות הספרדית הנמצאת בארצות האסלאם, הכל היה הרבה יותר רגוע. שם לא היו בתקופה זו מהפכות רעיוניות גדולות. היהודים בארצות האסלאם היו פשוט יהודים שמשמרים את היהדות כפי שהיתה נהוגה מדורי דורות.
הדוגמא המובהקת לכך היא השימוש במונח ציונות – מושג חדש לאותה תקופה, שהיה בשימוש יהדות אירופה ואילו בקרב יהדות ספרד והמזרח ציונות, הכמיהה והכיסופים לשוב לציון, היו נטועים עמוק בתרבות ובתודעה היהודית, כפי שהשתקפה מסידור התפילה ומאמונתם הטבעית. דוגמא נוספת היא בתנועת ההשכלה שבאה להכניס בין היתר מקצועות כמו פיזיקה ופילוסופיה לעולמו של היהודי הפשוט, דבר שמלכתחילה היה בשר מבשרו של החכם הספרדי, עוד מתקופת תור הזהב בספרד ועד פסיקתם של יהדות מרוקו וצפון אפריקה. חכמים אלה לא נדרשו למהפכות ולא ראו במקצועות הללו סתירה בינם לבין התורה והיהדות.
היהדות הספרדית טרם קום המדינה, הייתה יהדות לא דיכוטומית שאינה מגדירה את מידת דתיותו של האדם ואת מידת ההשכלה שלו. הייתה זו יהדות פשוטה של מסורת ישראל. קו זה של היהדות הספרדית נמשך למעשה עד היום כך שבאורח חייהם המסורתיות אינה פשרה בין דתיות לחילוניות.
אדרבא, המסורתיות היא אמירה כנה וברורה מאוד של זהות יהודית, היא אותה יהדות שממשיכה לזרום אלינו מאותו מעמד נשגב בהר סיני, בצורה נינוחה וישירה, ללא אתגרים וללא תוספות של אותה תורה והלכה שקיבלנו ממשה רבנו. בתוך הזהות החזקה הזו, הבחירה של האדם הפרטי מה לאמץ ולקיים ומה לא, היא שלו בלבד. הבחירה הזו נינוחה הרבה יותר ופחות מסוכסכת ם עצמה כך שכל בחירה אינה מעבירה אותו מעבר לגדר ומותירה אותו כחלק מזרם הזהות הגדול.
ראיה לכך אנו רואים במה שפרופסור ניסים ליאון היטיב לתאר בציינו כי בקרב המסורתיים ובכללם היהודים הספרדים, לא קיים שימוש במונח החזרה בתשובה אלא במילה "מתחזק", מכיוון שעל פי התפיסה המסורתית כולנו על רצף יהודי מסורתי – פעם יותר ופעם פחות אך תמיד יהודים שומרי מסורת ישראל.
אז מיהו אם כן האדם המסורתי? מסורתי מקפיד לקיים קידוש בשבת והוא אינו רואה אותה כחובה או חתירה להעצמה דתית כזו או אחרת אלא כזהות אותה ינק מבית אבא. זו היא למעשה 'שפה' אותה מגדיר ד"ר מאיר בוזגלו, בנו של רבי דוד בוזגלו – גדול משוררי מרוקו בדור האחרון, בספרו "שפה לנאמנים". וכך לגבי שאר המצות אותן הוא מקפיד לקיים כחלק מזהותו היהודית, כממשיך רצץ ארוך בשרשרת היהודית אותו קיבל מאביו ואמו שקיבלו מאביהם ואימם.
מבקרי המסורתיות טוענים שהמסורתיים אינם מקיימים תרי"ג המצות בדקדקנות, אך הפספוס הגדול שלהם הוא בחוסר היכולת שלהם לראות במסורתיות את עומק המחויבות של היהודי המסורתי, כיוון שהמסורתיות לא בנויה על תשתית אידיאולוגית אלא על תשתית זהותית, ולכן היא פחות משתנה עם צוק העתים. האדם המסורתי לא צריך שיוכיחו לו את מציאות האל בגלל שהמסורתיות טבועה בזהותו הוא.
נוסף על כך, כנגד מי שחושב שהמסורתי הוא כלאיים בין החילוני לדתי, צריך לזכור שדווקא המסורתיים הם יהודים של לכתחילה, ואילו הדתי, החילוני, הדתי לאומי והחרדי, הם אלו שיצאו מהמסורתיות ולא להיפך.
לסיכומו של דבר, הזהות המסורתית פחות נזקקת כיום להכרה חיצונית. היא עברה כברת דרך, נעשתה מובנת יותר, ואף השפיעה על מרחב הריבוי הישראלי-יהודי, שהתעשר באפשרות זהות נוספת והפך בעצמו למרחב אשר מכיל מגוון עשיר של הזדהויות יהודיות.
בראיון הראשון שלו כראש ממשלה נשאל מנחם בגין ז"ל, 'באיזה סגנון תהיה ראש ממשלה? והוא ענה בצורה הכנה ביותר, אם תרצו הספרדית ביותר, 'בסגנון יהודי טוב'.
אז מה מקומה של העיר אשדוד בכך? האם ישנה בשורה אפילו מדויקת יותר של מסורתיות במרחב הציבורי בישראל שמגיע דווקא מאישים ודמויות שצמחו בעיר אשדוד?
ארחיב על כך בפרק הבא.
