הופעת הבכורה של השופטת ספיר ברמן השבוע משכה את מירב תשומת הלב בקרב תקשורת הספורט בארץ. ראשית, נאחל לה בהצלחה בהמשך הדרך. יחד עם זאת, לא ברורה ההחלטה של משבץ השופטים איתן תבריזי, דווקא לבחור במשחק של בית"ר ירושלים, שגם כך נמצאת בתקופה אלימה, בדמות מלחמת חורמה בין חלק מהקהל לבין הבעלים, משה חוגג, שלפעמים שוכח איפה הוא נמצא. זה נראה כאילו בכוונה תחילה ההתאחדות לכדורגל ואיגוד השופטים יצרו פה פרובוקציה, בכדי להפיל את הקהל ה'בית"רי' בלשונו ולעשות כותרות.
קשה לשפוט את ברמן מבחינה מקצועית על רקע הפסטיבל שנוצר סביבה. ימים יגידו ויספרו על יכולותיה השיפוטיות בכדורגל הישראלי. אך כשמתבוננים בהופעה החיצונית שלה בבואה לשפוט השבוע (כל אדם נברא בצלם ואין בכוונת הכותב לזלזל באף אדם חס ושלום), לא יכולים שלא לחשוב על ימיהם העליזים של המאמנים האגדיים דרור קשטן, שלמה שרף ודוביד שוויצר עליו השלום.
דוגמא קטנה מתקופתם – בשנת 2001 כאשר קשטן אימן את הפועל ת"א, החלוץ הסלובני המצטיין מילאן אוסטרץ' צבע את שערו לצבע כסף, המאמן לא היסס לרגע והישעה אותו לפני משחק חשוב מול בית"ר ירושלים. שרף ושוויצר זכורים גם כן כמאמנים קשוחים וקפדנים, שלא לומר 'רסר"ים', שהנראות של שחקניהם הייתה חשובה להם, לא פחות מביצועיהם על המגרש. כאשר נזכרים בכדורגל הישראלי של שנות ה-90, נתקפים געגוע, לנוכח ההידרדרות המקצועית שחווה ליגת העל בשנים האחרונות. כאשר מתבוננים בציפורניים הסגולות, בסומק על לחייה ובאודם האדמדם של ספיר, ניתן רק להשתעשע במחשבה כיצד מאמנים אלה, היו מגיבים.
אם נסתכל על החברה הישראלית ונתעלם מכלי התקשורת שיוצרים ויכוחים מלאכותיים לרוב, נסכים שרוב רובה מקבלת את האחר ומכבדת את בחירותיו. אני גאה לחיות בארץ ישראל, לא בגלל ספיר ברמן. היא לא הסיפור. אנחנו הסיפור. ארץ ישראל היפה שלנו, המציגה פלורליזם של דעות וסובלנות למכביר. אנחנו כמובן לא רוצים לחיות כמו איראן, בה החשיכו השבוע את המסכים במהלך שידור משחק כדורגל אנגלי למעלה מ-100 פעמים, בזמן שהמצלמה צילמה את הקוונית בעלת המכנסיים הקצרים. אנחנו גם לא רוצים להיות מתירניים כמו מדינות ארצות הברית למשל, המאופיינת בחופשיות, בפתיחות, במתירנות והיא ידועה בכינוי 'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות'.
יוטב לנו להיות באמצע ולשם בדיוק אנחנו צריכים לשאוף. באזור האמצע הזה, נחכה ליום בו יהיה דיון רציני, מעמיק ולא מהנדס תודעה, בנוגע לשאלה האם צריך למתוח איזשהו גבול למתירנות ולהעדפה מתקנת?
