הרבה סגירות מעגל יש בסיפור הזה של ז'אן טלסניקוב, מי שיחגוג בדצמבר הקרוב 50, וכל מהלך חייו מוכתב על ידי ילד המהגרים הקטן ההוא, שעלה ארצה בגיל 6 עם הוריו עם קשיי שפה וקליטה, וניצב מול כיתה שלמה באמצע השנה ושמע רק ג'יבריש ולא ידע, שזהו רק הקושי הראשון בדרך רצופת מהמורות, שעוד יצלח אותה בגדול ויביא הרבה כבוד לעצמו, למשפחתו, לארצו.
רק עכשיו, לקראת חזרתו לאשדוד למסע הרצאות על חייו, הוא פותח שוב את כל הסודות והמשקעים, פוסע צעד אחר צעד מהעבר אל העתיד ומדגיש: "אותי תמיד לימדו לא לשכוח מאיפה באת ולאן אתה הולך. חשוב לי לספר את הסיפור שלי כמה שיותר, כדי לתת אור להרבה נערים ונערות שקצת איבדו את הדרך בתקופה לא פשוטה".
הרזומה של ז'אן טלסניקוב ארוך ועשיר: הוא שיחק בביתר ירושלים, זכה בשתי אליפויות מדינה, שיחק בנבחרת ישראל עם 21 הופעות בין לאומיות וארבעה שערים, "שזה הטופ הכי גדול והכי משמעותי עבורי כציוני, לייצג את המדינה שלנו", וכן שיחק בסקוטלנד בליגה הבכירה. בגיל 35 פרש אחרי ששיחק קרוב ל- 25 שנה. בעשור האחרון, עבר הכשרות רבות במוסדות מקצועיים בארץ ובחו"ל, סיים לימודי קולנוע ב"קאמרה אובסקורה" ו"סם שפיגל", עבד כמאמן ומנהל מקצועי במספר קבוצות נוער ובוגרים והיה חלק מצוות האימון של נבחרת הנשים עד גיל 19 באליפות אירופה ב- 2015. כיום הוא מרצה ויועץ מנטלי לספורטאים הישגיים, מוזמן להרצאות על ידי ארגונים ומעוניין כאמור להגיע לכל בתי הספר והתיכונים, כדי להעביר את המסר המואר לבני הנוער: "אני מספר את סיפורי כל חיי בעצם בווריאציות שונות. וחשוב לי שהוא יגיע לכל אוזן, כי כשיש מהות בעולם הזה אתה יכול לייצר שליחות ונתינה".
ז'אן נשוי לסוניה, בוגרת האקדמיה למוזיקה ומחול ומנחת מעגלי נשים להעצמה, והם הורים לשלושה ילדים (13.5, 11, 8). להרצאתו קרא "שחקן נשמה", והוא מסביר מדוע: "אני שחקן נשמה- נשימה, כי מעבר ליכולת ולכישרון, תמיד שיחקתי עד שנגמר הכוח, ונגמרה הנשימה. תמיד קראו לי שחקן נשמה וכך קראתי להרצאה, ואני רוצה לתת לנשמות הצעירות כלים לאמונה עצמית ולהגשמת חלומות. לכל אחד יש סיפור וחשוב לי לחבר כל אחד לסיפור שלו. ההרצאה של טלסניקוב משלבת את סיפורו האישי והמטלטל של עולה חדש בלי שפה, שמנסה להתאקלם לבדו, בזמן שהוריו עסוקים בחיפוש פרנסה, ההבנה שניחן בכישרון על, החיבור לאבא שלו שהפך למאמן שלו והפרידה המטלטלת באחת. ההרצאה משלבת הומור עצמי, סיפורי הישרדות וצמיחה, משברים והתפתחות והרבה עוצמה שמגיעה מכוח פנימי שדחף אותו לניצחון: "פעם בזמן שרצתי בווינגייט על המסלול הופיע מולי איש מבוגר ושאל אותי חצי בצחוק, חצי ברצינות: "לאן אתה רץ ידידי?" ועניתי לו "לתוך עצמי אני רץ, לתוך עצמי" . הילד בן 50 וכנראה ימשיך לרוץ כל חייו.
ילד המהגרים מתגלה כשחקן פנומנלי
ז'אן נולד ברוסיה בשנת 1972, אמו עסקה בתחום החינוך ואביו בתחום הנדסת מכונות. בשנת 1979 הוריו סשה ולאה החליטו לעזוב את המדינה הקומוניסטית ולעלות לארץ מטעמי ציונות עמוקה.
מה אתה זוכר מהעלייה ארצה? מקשיי ההתאקלמות?
"עלינו לארץ כי אבא היה מאוד ציוני והיה מאוד חשוב לו לעלות לארץ. הם לקחו הרבה סיכונים כי עזבו לבד, בלי תא משפחתי מסביב. בפעם הראשונה דיברתי עם סבתא שלי בטלפון רק אחרי תשע שנים. הייתי ממש לבד תקופה מאוד ארוכה, ילד מפתח שנמצא לבד כל היום עד שמונה -תשע בלילה, כשההורים בעבודה.
ההורים חיפשו את דרכם בעבודות מזדמנות. גרנו במרכז הקליטה "שלום", ולמדתי בבית הספר "אילנות". הגענו במרץ באמצע שנת הלימודים ולאחר מכן השאירו אותי עוד שנה. אני הייתי אז בן 6.5, ילד מהגרים קטן, שאף אחד לא שאל אותו אם לעלות או לא, שחווה בבת אחת קשיי קליטה ושפה. אני זוכר בדידות גדולה, לא הכרתי אף אחד, ואני זוכר תמונה מאוד ברורה כשהמורה מציגה אותי לפני כולם ואני שומע ג'יבריש ובורח לשחק במרכז הקליטה בכדור, שהפך להיות החבר הכי טוב שלי. בהמשך עברנו לרובע ג' ולמדתי בבית הספר "מגינים".
ובעצם אבא מזהה את הכישרון שלך לכדורגל בגיל קטן מאוד…
"ממש במרכז הקליטה, אבא ראה אותי משחק, זיהה את הכישרון והבין שאני צריך להתאמן במקום טוב. הוא חיפש פלטפורמה תוך כדי עבודות ולא מצא. ואז כדי לקדם אותי, אבא בעצם עזב הכל והלך ללמוד ספורט ואימון ב׳ווינגייט׳, כדי לתת לי את כל העזרה הנחוצה, לבנות קבוצה במועדון עירוני אשדוד ולהיות המאמן שלי. אני לא יודע איך הוא עשה את זה בלי שפה וידע. אבל הוא הצליח מאוד. סמכו עליו והאמינו בו ואכן בקבוצה הזו בנוסף אליי צמחו גם השחקנים המצליחים עמיר תורג'מן ועופר טלקר".
איך היה הקשר בינך ובין אבא?
"כשאבא שלי החליט ללכת בדרך חדשה למעני, שם התחיל הסיפור ביני לבינו בהתקרבות האישית, המקצועית, ההורית, וגם היו הקשיים של להיות בן למאמן של הקבוצה, זה לא תמיד היה פשוט אבל הצליח. למדתי מאבא המון. אבא היה מאמן גדול, את כל הכלים המקצועיים קיבלתי ממנו. אם תשאלו את אלון חזן, שחקן גדול ומאמן נבחרת ישראל, גם הוא יספר לכם שאבא היה פורץ דרך. אני זוכר שישבתי עם ג'קי בן זקן והוא אמר לי: אני מקווה שתביא את הדרך של אבא למועדון".
אבא סשה ז"ל מחליט לקפוץ מהקומה השביעית
קטע מצמרר מהעבר של ז'אן עם אביו סשה ניתן לראות בסרט בערוץ "כאן" שנעשה בעקבות כך שבפעם הראשונה אשדוד זכתה בגביע. באותו סרט ז'אן הקטן עם אביו פוסעים באשדוד החולית של אז ומספרים על האימונים ועל המוזיקאי האהוב עליו, מוצרט, שאבא דחף אותו להתאמן. "אני רוצה לנצח בשבילי ובשביל אבא שלי וגם בשביל אשדוד העיר שלי… בקבוצה שלנו יש אשכנזים ומרוקאים, מאזורים שונים ובתי ספר שונים". כבר אז ז'אן נבחר להיות קפטן והצטיין.
בסצנה המרכזית, אביו סשה ז"ל מנגן בגיטרה ושר עם ז'אן בן ה-11. הוא מסביר לו את השיר במילים האלו: "השיר מספר על האדם שמחפש גרגרים ומבין שקשה למצוא גרגרים מתוקים וביער יש הרבה יותר גרגרים חמוצים, וזה מתקשר עם גורלו של האדם, שמבין שלא כל כך פשוט לחיות".
האם זה היה רמז לבאות? למרות ההצלחה הגדולה שלכם, אבא בחר להתאבד, מה הוביל אותו לכך?
"נכון, חודשיים לפני שמלאו לי 16, אבא שלי עזב את העולם. אבא חווה כנראה משבר בגיל 39 שהכניס אותו לדיכאון מאוד מאוד כבד, הייתה לנו חצי שנה מאוד קשה בבית, פתאום ראיתי את האיש החזק העוצמתי, המנטור שלי, קורס. ויום אחד הוא קפץ מקומה שביעית ונהרג".
איך זה טילטל את חייך, גם כילד קטן שעובר טרגדיה אישית וגם שחקן ידוע שמאבד את המאמן?
"אני זוכר שלהלוויה הגיעו אלפי אנשים, הייתי רק בן 15 ועשרה חודשים, עם אח קטן בן ארבע, אמא שעובדת קשה ומחזיקה את המשפחה, וכל זה באחת השכונות הכי מורכבות באשדוד. זו הייתה מכה אנושית למשפחה ולי וגם מכה קשה לקבוצה שהוא אימן. ואני זוכר איך בפעם הראשונה התבוננתי מתוך בגרות שהחיים כפו עליי וחשבתי: מה אני עומד לעשות?
וכנראה שבאותו רגע הבנתי, שאסור לי לאבד את זה, אסור לי ליפול. בשכונה ההיא יכולנו ליפול למקומות אפלים, אבל בחרתי לקבל את המקום החדש שנוצר לי, לנסות להיות סוג של אבא בבית. פשוט בבת אחת הנער נפרד מהנעורים שלו ומתפקד כמו אבא. עוזר לאמא, לוקח את אחי מהגן. גם ככה קודם מהבוקר עד הלילה הייתי לבד, אבל אז גם הייתה אחריות נוספת כלפי אמי ואחי."
איך הצלחת להמשיך להתקדם בעולם הכדורגל?
"שאלתי את עצמי מה אני עושה עם החלום הזה של הכדורגל. ידעתי שהייתי כשרוני בזכות כל מה שעברתי עם אבא, ואז בעצם הבנתי שהמתנה הזו של הכדורגל היא האור של חיי ואני לא עוזב את זה. אני נאחז בכדורגל כמו כוח ריפוי בחיים. הבנתי שאם לא הכדורגל אני מידרדר. ואחרי שבוע של השבעה, עם כל הקושי הגדול, החלטתי לחזור לאימונים ומפה החלה הפריצה שלי בכדורגל. פתאום נולדה בי נחישות מטורפת להצליח.
בואו נאמר את האמת. כשאבא מתאבד ומת בנסיבות טרגיות, השם שלך מוכתם. זה לא מוות רגיל ואין בו כבוד. וזה דחף אותי יותר לשחק ולהצליח, להביא לשם המשפחה ולאבא את הכבוד הראוי לו. שם נולדה בי הנחישות להתקדם קדימה ולא לראות ממטר. זה למעשה הרגע הכי משמעותי בקריירה שלי, בחיים שלי, כי בגיל 16 הייתי עדיין רחוק מהחלום והבנתי צריך לפלס לבד את הדרך.
ועד היום אני מסביר לנוער, שלכוח ההחלטה יש עוצמה מאוד גדולה ודחף מוטיבציוני שאי אפשר לעצור. לכן כששואלים אותי איך הצלחתי רק בעזרת כישרון וללא קשרים, אני עונה: יש לי את עצמי ואת בורא עולם. ולא צריך יותר מזה. וכך הגעתי לנבחרת ישראל."
ז׳אן למד במקיף א', והוא מציין שכיום המנהלת היא הדס בן שושן, שבעלה שיחק איתו בעבר כדורגל, סגירת מעגל נוספת מבחינתו. את השירות הצבאי המלא שדירת בחיל הים באשדוד במחלקה הטכנית.
האובדן של האח הגיבור דן ז"ל
איך אמא החזיקה מעמד באותה תקופה? מה היא חשבה על הגשמת החלום שלך?
"גדלתי עם אמא לאה המדהימה (כיום אמזלג בעקבות נישואים שניים למקסים מניר גלים, "איש מדהים"). אמא מייד החליטה שנחיה ונצליח והיא לחשה לי את האור באוזן. אמא הראתה לי מנהיגות ותמיד אמרה לי: ז'אן, תאמין בעצמך, וזה מה שאני לוחש לילדים שלי: תאמינו בעצמכם. הכוח העוצמתי הזה שיש להורים, שלא משנה באיזה מצב של ייאוש אתה, תעביר להם כוח. וזה מה שאמא שלי עשתה. לימים הפכתי להיות מאמן נבחרת הנשים של ישראל בכדורגל, אימנתי נערות באחת האליפויות היוקרתיות באירופה והאור שאמא הכניסה לי הפך להעצמה נשית ופיתוח כדורגל נשי ככלי עוצמתי. גיליתי מה זה כוח של אישה מאז שאני ילד. בהמשך גם עזרתי להרים פרויקט וסרט דוקומנטרי של העצמה נשית שנקרא "ניצוץ" ואני מאוד גאה בו".
בגיל 32 ולקראת סוף הקריירה במ.ס. אשדוד, קרתה במשפחה טרגדיה נוספת. האח הקטן דן, מי שהיה רק בן 4 כשאבא התאבד וזכה לז'אן כאח על תקן אבא ממש, נפל בעת פעילות מבצעית בצנחנים בשנת 2005.
מה אתה יודע על נסיבות הנפילה?
"דן שירת בסיירת צנחנים, והם קיבלו מידע על חוליית מחבלים שהייתה בדרכה לפיגוע, קרוב ליום העצמאות. אחי היה מהמובילים של המבצע, הוא היה בפרונט, וליד טול כרם הם נתקלו בחוליה בלילה, התפתח קרב מול המחבלים ודן אחי נהרג. בדיעבד נודע שהם מנעו פיגוע המוני".
איזה קשר היה ביניכם?
"אהבה גדולה. הייתי מנשק את אחי כל הזמן. גידלתי אותו, הוא היה קטן ממני ב12 שנים, את הגיטרה הראשונה קניתי לו בגיל 13. אמרתי לו שינגן כמו אבא, זה יעשה לו טוב בנפש, והיא אכן הפכה לאחד החברים הטובים שלו. דן היה המוזיקאי של החבר'ה. וצמח להיות בחור מדהים. אובדן עצום לי ולכולם".
לסיום, אם ניקח את הסיפור העוצמתי שלך ונחבר אותו לעשייה המדהימה שלך, מה המסר הכי חשוב שאתה מעביר בהרצאות שלך?
"תראו אותי, ילד המהגרים שהגיע לנבחרת ישראל ועבר כל כך הרבה בדרך. תזכרו הורים, שכל ילד קיבל מתנה, וחשוב להעצים אותה. תביטו בילד שלכם ותאתרו את המתנה. אם זה הכישרון לצייר, לתופף, ללמוד, כל דבר, תנו לו להצליח במה שהוא טוב בו. תגדילו את האור שלו. תעזרו לו להאיר מה שטוב בו. גם אם החיים שלכם קשים ויש ייאוש, תרימו את הילדים. כמנטור שמוביל אנשים ונוער להצלחה, המסר שלי הוא אחד: תהיו לוחמי אור. ולהורים שבאים אליי וחושבים שכישרון אינו מספיק וצריך להיות רעים ולהילחם באחרים, אני אומר, זו לא הדרך. תפעלו הפוך. למדו אותם להיות ערכיים יותר, טובים יותר, לנקות את המקום הרע והשלילי ולהתמקד בתדר של האור, כי רק זו הדרך".
