אפתח בחידה: כמה מילים אתם אומרים בדקה? מחקרים מגלים שהכמות יכולה להגיע ליותר ממאה. כן ממש כך. וכמה מילים אתם שומעים בדקה של שתיקה? או, זה הקאצ'. השאלה היא אם אתם ממש מקשיבים או רק "עושים כאילו". אם אתם באמת סקרנים להקשיב או רק מחכים לדבר, זה מה שיוצר את כל ההבדל.
ההקשבה הזאת, כפי שמלמדים אותנו בקורסי הפסיכולוגיה, למעשה אמורה להיות המרכז של האדם, העיבוד, העיכול, הפעולה הפנימית שמביאה לתובנות ולפתור בעיות, סתם מעצם היותה הקשבה, בין היתר כי היא מנתבת את החשיבה למחוזות אחרים.
עם זאת, היא לא פשוטה. להקשיב פירושו לנטרל את עצמך מכל רעשי הרקע ולתת למישהו אחר לתפוס את הקשב שלך במאה אחוז. לא כולם מסוגלים לכך היות שתמורת ההקשבה לעיתים הצד השני אומר דברים לא נעימים ואפילו קשים. לכן חשוב לתרגל את ההקשבה, לתת לה להוביל ולהפנים את העובדה שנלמד ממנה משהו חדש.
מגיל צעיר מאוד אני מוצאת את עצמי מקשיבה. לעצמי, לאחרים, אפילו לשקט, שמשתרר לפעמים כשציוצי הציפורים נדמו או כשהכבישים טרם התמלאו.
ועדיין, במסגרת תרגול ההקשבה, גם השבוע הקשבתי להתלבטויות ודילמות לא פשוטות. כביכול מספרים לי סיפור ואני נותרת עם המילים והמשפטים ורשאית לסדר אותם לעצמי מחדש ולנסות לכתוב סיפור אחר.
הים שנכנס לי לנשמה
אז ישבתי השבוע כהרגלי לזמן חשיבה מול הים. כאשדודית מלידה אני מחוברת אל הים בכל נשמתי והוא מאפשר לי גם חשיבה וראיה מזוויות שונות.
הבטתי בגלים הסוערים, בגולשים המשייטים מעליהם בהנאה מרובה, באדוות הקצף הקטנות הלבנות המתנפצות אל החול הרך, באוניות הניבטות ממרחק באופק, חלקן ממתינות להיכנס לנמל ואחרות משייטות בעיצומו של מסע בלתי נודע. הים מלמד אותנו כל כך הרבה על החיים, הנה רק בודדות מהתובנות שלו:
- "החזקים מתגלים דווקא במקום בו הגלים סוערים". הרי בים שקט ושלוו אין כמעט אתגרים. הוא נוח, לא מזמן הפתעות בלתי רצויות, כחול ובהיר. כך בשיגרה של אדם, כאשר היא נוחה ומוכרת. אך כאשר הגלים סוערים, כלומר באם ישנן בעיות או קשיים ומשברים, דווקא אז האדם מגלה כמה הוא חזק, איתן מול הגלים, הוא נדרש לחשיבה מהירה, לתושייה, להיאחז בכל קרש הצלה מזדמן ובעיקר- להאמין שהכל יסתדר ולגדל בליבו את התקווה שיהיה טוב בעזרת השם.
- שיטה מיוחדת שהים לימד אותנו היא "כשרואים גלים גבוהים, הטוב ביותר הוא להתכופף ולתת להם לעבור". הכוונה היא לא להשתופף, לוותר, להיכנע מול חלומות שלא הצלחנו להגשים או מול קשיים שמאיימים להפיל אותנו. הכוונה היא הפוכה, להילחם במוח ולא בכוח. להתכופף, להמתין שהגל יעבור ואז לזקוף ראש ולראות את השטח בעיניים פקוחות ובוחנות. הרי בקורונה, לדוגמא, מי שניסו להילחם בה או שקעו חלילה במרה שחורה בלבד, פספסו תקופה שבה יכלו להמציא את עצמם מחדש, להתנסות בדברים אחרים,
- האופק מרוחק ובלתי מדיד במבט מהחוף. הרי לא ידוע לנו מה יעלה בגורלה של האונייה הרחוקה המתנדנדת כרגע בסערה ולאן מחוז חפצה. ואין כל ערך בחשיבה ובדאגה על אותה אוניה מרוחקת. מה יעלה בגורלה? לאן היא שטה? זה אינו בשליטתנו. כך גם בחיים, ישנו מעגל הדאגה שבו אנו לעיתים דואגים עבור דברים שאין לנו כל שליטה עליהם, וישנו מעגל ההשפעה, דברים שנוכל להשפיע עליהם ורק בהם אנו צריכים להתרכז.
- ראיתי מול עיניי סיטואציה שבה ילד קטן נסחף לים. רוב האנשים על החול פשוט צעקו, נופפו בידיים, ניסו להזעיק עזרה, חלקם הקטן רץ לתוך הים, אחד מהם הצליח למשות את הילד המבוהל בידיו ולהחזירו בביטחה לחוף. לכולם היה ברור שיש לעשות מעשה, לפעול, וזה לא רק כדי לסייע ולעזור. האינסטינקט האנושי מורה לנו לנסות לסייע אך לעיתים כאשר יש מתח, עצב, צרה או קושי, מתקשים לפעול ולעשות משהו ואפילו קופאים.
- השנייה הראשונה קריטית, חייבים להניע את עצמנו. כי עצם הפעולה מנטרל חלק מהסטרס ומאפשר אחר כך לראות את הדברים כפי שהם ולא לפתח מהם לחץ עתידי מוגבר.
