לצעיר החמוד שבתמונות קוראים לו עדיאל מלכה, רווק מאורס בן 21, העובד כסגן מנהל בחנות טבע. עד כאן פתיח רגיל לחלוטין. אך הסיפור שלו מתחיל בשם אחר, במקום אחר, במצב אחר, ועל רקע המלחמה בעזה וכל זוועות השבעה לאוקטובר, בהחלט שווה לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו.
מכות עם צינור כשהציונים ירדו
היכן נולדת?
"נולדתי בנהריה לאמא יהודייה אשדודית ולאבא עזתי מרפיח. הם הכירו כבר לפני בדרום, במסיבה, התאהבו באשדוד ועברו לנהריה, אך לא נשארנו שם הרבה זמן, כי אבא כל הזמן העביר אותנו דירות.
עברנו ליפו תל אביב, ומשם לאשקלון, לבאר שבע, שוב לאשדוד, לרהט, למצריים, לעזה. הוא לא יכל להישאר במקום אחד, כי הוא עשה כל מיני מעשים פליליים וגם עצרו אותו כמה פעמים, כי היה מבוקש על ידי השב"כ הישראלי."
מאיזו שנה גרתם בעזה?
"זה היה לתקופות שונות וארוכות, במצטבר שלוש שנים לא רצופות, כי הייתי גם במצריים וברהט. הוא פשוט זז ממקום למקום. היינו שם עד זמן מבצע "עופרת יצוקה", ויצאתי משם עם פוסט טראומה של הגמגום".
איך היה לגור בעזה? מה אתה זוכר?
"בית עם ארבעה כיווני ירי (צוחק בהומור). היו ימים של ים וכיף ואוכל טעים אבל לא השתלבתי. הייתי חוטף מכות קשות, גם מאבא וגם מהחברים בבית הספר. אבא היה אלים בבית באופן קבוע וגם תמיד מצא סיבה להרביץ לי. אני זוכר שהיה מכה אותי עם צינור כי הציונים שלי קצת ירדו. גם לאמא נתן מכות קשות והמצב לא היה טוב. אני הייתי הבכור והיו לי עוד שלושה אחים קטנים ממני איתנו".
מבצע חילוץ הירואי עם צלפים
מה אתה זוכר ממבצע החילוץ משם של "יד לאחים"?
"אני זוכר שלא התכוננו לפני זה. הכל היה בהפתעה מוחלטת. יום אחד אמא החליטה ופשוט לקחה אותנו בלי כלום, עצרה מונית, ונסענו למחסום. אותו יום אבא ישב בכלא המצרי. אח שלו התקשר לאמא שלי וצעק עליה "איפה את, אני ארצח אותך".
במחסום ארז אני זוכר שהחמאסניקים לא הסכימו לנו לעבור. בסוף העבירו אותנו, אני לא זוכר באיזו דרך, כנראה שזה היה מבצע צבאי של ממש, עם מעורבות של "יד לאחים", הצבא, המשטרה, עובדים סוציאליים, אפילו צלפים שיגנו עלינו.
אני זוכר שבמחסום ארז יש שלב שבו יש הרבה הליכה. היינו שם לבד, הייתה דממה מוחלטת ואנחנו רצים רצים. ראיתי שאמא זרקה את החיג'אב ואני שואל אותה: לאן אנחנו רצים? הייתי בסטרס מטורף. אני ממש זוכר את פעימות הלב. בדקו אותנו שאין לנו כלום על הגוף, זה היה מאוד מלחיץ, עם הרבה בכי."
ובישראל, כשעברתם את המחסום, מי חיכה לכם?
"הסתירו לנו את הפנים ומייד העבירו אותנו למשפחה באשדוד. המשפחה של אמא חיכתה לנו. הם חיבקו אותנו ומשם הועברנו למקלט לנשים מוכות לתשעה חודשים".
באותה תקופה אובחנת עם פוסט טראומה..
"כן, אחרי שבועיים אובחנתי עם פוסט טראומה והתחלתי לגמגם. עד אז לא גמגמתי בכלל. אני זוכר שזה התחיל לא הבנתי מה יש לי. עברתי הרבה טיפולים עם קלינאי תקשורת. היו לי סיוטים, לא יכולתי לתפקד. הסיוטים האלו חזרו. הנה לפני שבועיים היה לי סיוט שאני בעיר העתיקה ויש מלחמה, פיצוצים, אש, ריחות של דם. כל מיני דברים אפלים. עכשיו אני מתחיל שוב טיפול פסיכיאטרי".
איזו ילדות עברת כאן בארץ כשחזרת?
"ילדות מטלטלת עם פערים. תחשבי שאני, הילד מעזה, עברתי מייד למוסדות חרדיים של חב"ד. במעבר חד. פתאום דיברו איתי על רבי מילובביץ ולא ידעתי מי זה. היום אני מעריץ אותו. אבל אז לא הבנתי על מה מדברים איתי.. הפערים גדולים מידיי. "
מתי קיבלת את השם עדיאל?
"אמא נתנה לי אותו בגיל 7 וחצי, כי לפני כן הייתי נקרא מחמוד סאידם, על שם הסבא מצד אבא".
וכיום אתה קורא לעצמך יהודי מסורתי? אתאיסט?
"מה שאני מאמין בו היום ומה שמוטמע בי בלב זה התנ"ך היהודי. חזרתי בתשובה לא מזמן. כשהגעתי לארץ שמרתי שבת. אני מאמין מאוד, שומר כשרות, זה חשוב לי מאוד. תקופה מסוימת הייתי גם עם כיפה על הראש. פשוט התקופה הקשה עשתה גם בי שינויים. אולי עוד אחזור לזה. היום אני מקשיב קצת לנפש ונותן לעצמי להיות חופשי יותר".
מצטיין הגדנ"ע שחלם לשרת בצבא
ומדוע לא שירתת בצבא?
"זה היה חלום חיי לשרת בצבא. בכיתה י"א בפנימיה הייתי מצטיין הגדנ"ע ומשם לפחות יש לי תמונות לובש מדים. מאוד רציתי לשרת בצבא, התאמנתי בלי סוף, חשבתי שאתגייס לתפקיד בכיר. הייתה לי בגרות בחשמל עשר יחידות וחלמתי על תפקיד מקצועי. אבל כשטסתי לחו"ל וחזרתי אמרו שאני לא יכול להתגייס בגלל הפוסט טראומה".
חזרת להיות בקשר עם אבא?
"הייתה תקופה כזו שגרתי אצלו בשבדיה 2019-2022 שם הוא גר עם אישה סורית ויש לו שלושה ילדים נוספים. הוא מצא אותנו דרך הפייסבוק, דיבר עם אמא, סיפר לה שהוא השתנה ושינה מנטליות, הוא היה חולה בסרטן המוח, אז נסעתי אליו לשבועיים וזה התארך לחודשיים. היה קשר מצוין אז ושוב התהפך."
למה?
"התאהבתי באחינועם, שהייתה בת שירות בפנימייה בה למדתי בישראל, כשהייתי בכיתה י'. הקשר נותק אך כשטסתי לחו"ל חזרנו לקשר הדוק ודיברנו בלי סוף, עד לפנות בוקר.. היא לא ידעה כמה התאהבתי בה. לא הייתי מסוגל יותר שלא לספר לה. ירדתי במשקל מהסטרס וההתרגשות. רציתי לחזור לארץ ולהציע לה נישואים. באותו זמן עבדתי עם אבא בשבדיה והסתרתי ממנו את האהבה לאחינועם.. הוא הבין שעובר עלי משהו, לקח אותי לרופאים, סיפרתי להם שזו אהבה.
אחרי הרבה מחשבות לקחתי אותו לשיחה וסיפרתי לו שהתאהבתי באחינועם ושאני רוצה לחזור לארץ. הוא לא אהב את זה והפנה לי גב. ולכן עשיתי הכל לבד. פניתי לבית חב"ד ולשגרירות כדי שיעזרו לי לחדש דרכון ולטוס חזרה לארץ. הם דאגו לי מאוד . ושוב גם ארגון "יד לאחים" עזרו לי לחזור לארץ. כשחזרתי כעסתי עליו והאחים שלי בכו כשנפרדנו".
יצא לך אי פעם לדבר עם אבא על הבחירה באישה יהודייה דווקא?
"כן והוא היה מניפולטיבי, תמיד ידע לדבר ולשכנע אותי, אבל הוא כן הצטער שהוא יצא איתה, כי הוא אמר שהיא הרסה לו את החיים והיא אמרה שהוא הרס לה את החיים".
מעולם לא כעסת על אמא והאשמת אותה שהתחתנה איתו?
"היום כבר לא".
ומה אתה חושב על נישואים של יהודייה עם ערבי?
"זו טעות להתחתן ערבי עם יהודיה. בוודאות, שאם הוא מוסלמי והיא יהודייה, זה יהיה אסון. חבל על הזוג וחבל שהילדים יסבלו מזה. אי אפשר לגשר על הפערים האלה. תחשבו שוב. ילדים צריכים בית יציב. שיידעו לאן הם שייכים. זה גורם לטלטלות שילדים לא צריכים לעבור ".
ההלם הגדול והבנה שבמנהרות שאבא בנה אולי יש חטופים
מה הרגשת בשביעי לאוקטובר?
" מאז פרוץ המלחמה יש בי כעס גדול ועצב גדול. קמתי לאזעקות כמו כולם. והייתי מופתע כמו כולם. אפילו אני לא תיארתי לעצמי שיקרה כזה דבר. לא הצלחתי לעבוד במשך שבוע מההלם והטראומה. גם איבדתי חבר טוב מהפנימייה, חייל שנהרג כשניסה לעצור את המחבלים. אני שומע על אנשים שנהרגים, על החטופים. קשה לי כל יום ויום לראות את הפוסטרים. גורם לי ממש לבכות".
ש. יכול להיות שהמחבלים האלו היו השכנים שלך בעזה
"לא רק שכנים, גם קרובי משפחה. נודע לי שבן דוד שלי נהרג כמחבל בג'יהאד האיסלאמי, הוא למד איתי בבית הספר. גר בית מעליי. לא האמנתי שהוא יהיה מחבל. טוב שכך סיים".
ומה ידעת על מה שקורה שם?
"כולם ידעו שהיו מנהרות. אני יודע שאבא שלי בזמנו היה אחראי על בניית המנהרות. אותנו העבירו ממצרים לעזה דרך המנהרות. אבא שלי היה אחראי על הבנייה. הוא היה המנהל, והיו לו עובדים שעשו את כל העבודה".
תחזור להיות בקשר עם אבא?
"ממש לא. גם הגשתי נגדו תלונה לאינטרפול. מפרוץ המלחמה הוא שלח לנו איומי רצח. הוא יודע איפה אנחנו גרים ועובדים ואיים לשלוח אנשים אלינו".
במבט לאחור, האם ראית את עצמך כערבי או כיהודי בעזה?
"בילדות לא ידעתי בכלל שאני יהודי. הייתי כמו כל ערבי שמתפלל במסגד. אבל שמעתי שאמא יהודייה ושיש משפחה בישראל. היו תקופות שבאו מטוסים וחשבתי שבאים להציל אותי. תמיד רציתי שהיהודים יצילו אותי מהידיים של הערבים. לא היה קל לי בכלל".
איך סיפרת לאחינועם את הסיפור הסבוך שלך?
"האמת שבהתחלה כשרציתי לספר לה, הייתי בלחץ היסטרי, לא ידעתי אם היא תקבל את זה. אבל זה אפילו לא הזיז לה…"
מה תוכניותיכם לעתיד?
"כרגע אני מתגורר עם ארוסתי אחינועם, היא סטודנטית לתואר ראשון בטיפול באמצעות בעלי חיים והוראה לבעלי מוגבלויות. כשארוסתי תסיים ללמוד אתחיל גם תואר ראשון."
מכניסים אוכל לעזה ויורים לעצמנו ברגליים
החלום שלך לסיום המלחמה?
"אני חולם שנחזיר לנו את רצועת עזה ואת כל מי שפונה בשנת 2005 בהתנתקות לגור שם, כדי שתהיה לנו רצועה בטוחה. זה מטומטם להשאיר אותם שם. הצאצאים שלהם יחזרו עם דם על הידיים. זו ממש טעות להשאיר אותם ולתת להם אספקה ואוכל וסיוע הומניטרי, זה מכעיס אותי מאוד. זה ממש לירות לעצמנו ברגליים".
יש לך קשר עם המשפחה של אבא?
"המשפחה של אבא מתה עליי. למרות שברחנו משם. אמא שלו בעזה אוהבת אותי וזוכרת אותי לפני הגמגום, ילד עם ביטחון. יש לו אח ואחות בשבדיה שהייתי אצלם קבוע. הם לא שונאים אותי כי אני יהודי. אני בקשר עם הדודה ועם הסבתא בעזה הייתי בקשר לפני שנתיים. היא ביקשה לראות אותי לפני שמתה אבל זה לא קורה".
אתה עדיין מדבר ערבית?
"מדבר ערבית שוטפת, בעגה הסורית, בעיקר מדבר בעבודה עם ערבים מבית צפפא ושועפט שעובדים איתי במתחם. "
ומה החלום האישי?
"נחלה שקטה, בעלי חיים, מוזיקה ואחינועם".
מה תספר לילדים שלך על כל מה שעברת?
"שהם יהודיים. עוד לא ממש חשבתי לעומק איך לספר להם את כל מה שעברתי אבל אני עוד צעיר יש לי זמן לחשוב. בעיקר תמיד אספר להם שאסור לעולם לאבד תקווה ולהתייאש".
