ביום ראשון בשעה טובה יתחיל חג החנוכה, חג מלא אור וניסים וסופגניות מטוגנות טעימות ומשמינות, ומפגשי משפחה למיניהם.
החג הזה ולא משנה איך תבחרו לחגוג אותו, חג יהודי נפלא במהותו אך למעשה חג רגשי, פנימי, אישי. חג שמזמן לנו מתוך היופי והאור הרבה מחשבות על הרגעים הכי חשוכים בחיינו, הכי אפלים.
על רגעים של קושי ומשבר, ואנרגיות ירודות וקונפליקטים למיניהם.
ואין מי שלא חווה רגעים חשוכים והרגיש שמשהו מושך אותו למטה בעוצמה גדולה, ממש מטביע אותו בתוך ביצה שחורה וטובענית, שאי אפשר להיחלץ ממנה.
וכאשר נתונים בתוך הביצה מתרבים רגעי הייאוש והמחשבות על מה אני צריך את זה בכלל ומה התפקיד שלי בעולם, אם אני כזה חלש ולא מסוגל להתגבר אפילו על ביצה.
ולפעמים, כמו בסרט של שרק, יש מי שיעדיפו דשדוש בביצה לא נעימה אבל מוכרת, מאשר היחלצות לאזור לא מוכר וחדש בתוך הג'ונגל הזה של חיינו.
ובין העצים יש בעלי חיים ויש קולות ויש צל ויש שמש ויש אור ויש אפלה. ויש מנהרות ומערות ויש בורות עמוקים ונפילות לתהומות.
ויש גם עצים עם גזעים מסועפים וענפים מרובים ועלים ופירות וצמיחה מטורפת מדהימה שמזכירה ששום דבר לא עוצר והעולם מתקתק את עצמו בכל רגע מחדש.
ובתוך הבלבלה הזאת אנחנו רוצים לעשות, להגיע, להשפיע, אולי על עצמנו, אולי על אחרים, אולי גם וגם.
ואנחנו צריכים למצוא את הכוחות בתוכנו להושיט יד למעלה ולנפנף לעזרה, אולי במו ידינו לפנות את הדרך או לסלול שביל, אולי להביט למעלה בתקווה זה כל מה שצריך.
ברגעים החשוכים של כל אחד מאיתנו פנימה יש הרבה חשיבות לתקווה, לאמונה, שעוד מעט יקרה הנס והכל יסתדר.
נ– נעשה
ס– סדר.חג שמח ומואר
