בתשעה עשר במרץ הוצאתי הודעה ברשתות החברתיות שיצאנו להפסקה מהדפסת העיתון. הפסקה שלא ידענו איך ומתי נחזור ממנה. אחרי עשרות שנים שעיתון "השבוע באשדוד" יצא בקביעות בכל סוף שבוע באה ואז הקורונה וטרפה את כל הקלפים, בכל העולם, בארץ וגם וכך גם אצלנו. במשך כל שנות קיומו של העיתון עברנו הרבה אירועים קשים, ולמרות כך השתדלנו להוציא את העיתון גם ברגעים מורכבים, כמו במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 שבה גוייסתי למשך חמישה חודשים וחצי, מהשישי באוקטובר 1973 עד חודש מרץ 1974. תמיד הקפדתי שהעיתון ייצא מידי פעם, וזה היה קשה מאוד. אז לא היו פלאפונים וכמובן גם טלפון קווי רגיל בחזיתות לא היה. עברו כמה שבועות עד שהצלחתי לשוחח בטלפון עם משפחתי, שלא שמעה ממני במהלך כמה שבועות. אבל במאמצים גדולים העיתון איך שהו יצא לאור.
גם במלחמת הלבנון הראשונה ולפני כן במלחמת ההתשה בסיני, שהייתה אחת המלחמות הקשות ביותר. במשך חמישים ואחת שנות קיום העיתון, לא זכור לי שהייתה תקופה קשה כזו שהשביתה מערכות שלמות מדינה ועלם שלפם כמעט עמד מלכת כפי שמגפת הקורונה חוללה. בהוראות הממשלה ומשרד הבריאות קיימנו את הוראות הממשלה, ולכן, כמו כל הסקטורים במשק, גם אנחנו נאלצנו להוציא לחופשה את העובדים המסורים שלנו עד לימים טובים ובריאים שיבואו.
במקרה או שלא עיתון ״השבוע באשדוד״ חגג בראשון במאי 51 (כן, חמישים ואחת) שנים להיווסדו. דור שלישי של קוראים מסורים. באופן אישי לא הפסקתי לעבוד לרגע, למרות הכל. בעשר השנים האחרונות אני שוקד על כתיבת ספר על הכפר שבו נולדתי במרוקו, על החיים בכפר, על הסבא הצדיק שלי, על הלימודים בישיבה ליד פריז, על דרך עלייתי לארץ, על כל רגע מחיי אשר לדעתי לא רבים עברו כמותם. על החיים בלי זרם חשמל ובלי זרם מים, אך עם המון אמונה וכבוד, חתירה לצדק וערכים, התמודדות עם נחשים ועקרבים באוהל בו ישנתי ובמקומות בהם גרתי בצעירותי, ועד התמודדות עם אנשים שדמותם ואופיים כנחשים ועקרבים. יש לי המון סיפורים וכולם מאוגדים בספר שכל אות בו מחושבת, כל פסקה בו מרגשת וכל פרק בו מחזיר אותי עשרות שנים לאחור, לילד שהייתי, לחיים שבניתי.
אז קיוויתי שבתום התקופה הקשה נחזיר עטרה ליושנה כפי שהיה במשך חמישים ואחת שנה, כל שבוע באופן קבוע. והנה הרגע הזה מתגשם, היום זה קורה ואחרי חודשיים תמימים של חוסר ודאות, דאגות בעם ובעולם חזרנו, עם המגבלות, – והפעם עם תובנות רבות, שכנראה לא רבים יאהבו לקרוא.
הבלוף שחשפה הקורונה
בעקבות הקורונה, ההווה והעתיד לא ייראו כתמול שלשום. החיים נהפכו. העניים והעשירים מתחילים מאותה נקודה כמעט. הבלוף הגדול התגלה. הקורונה הפכה את העולם ובעיקר את העשירים וביניהם גם את המושחתים, שמבינים היום יותר מתמיד שהם לא שווים יותר. הם כבר לא יכולים לשלוף שלושה מיליון שקלים לחתונת פאר הילד, ושכבר אי אפשר לחיות בדמיונות ופנטזיות. הקורונה השביתה את כולם, הנחיתה את כולם ובעיקר הביאה את כולם להבנה – שמה שהיה כבר לא יוכל לחזור.
פרופ' שלמה מעוז כתב ב׳מעריב׳ את תחושותיי באופן מופלא ומדויק: "החיים לא יחזרו למה שהיו לפני מגפת 2020, אז אנשים טסו לחו"ל ליומיים בטיסות חסך (לואו קוסט), רק כדי לבקר במסעדה מומלצת ולעשות קניות של דברים שאינם צריכים, או לקנות נעליים בכל כמה שבועות, או לערוך ימי הולדת לקטנטנים כאילו היו בני מצווה, שלא לדבר על חתונות מפוארות ומגוחכות עד זרא. בעלי הדירות והבתים יכולים לשכוח מתאוות שכר הדירה המפולפל שהשיתו על הצעירים מהפריפריה, או על אלו שהגיעו במקור מהחגורה השלישית והשנייה של מחוז דן, וביקשו לעבוד, לחיות, לשתות בירה ולרקוד בעיר ללא הפסקה לקראת ערב. הירידה בשכר הדירה תביא בהמשך, מטבע הדברים, לירידה במחירי הדירות. תשכחו מלבלות במסעדות על בסיס קבוע כמה פעמים בשבוע כאילו אין מחר, ליטול הלוואות מפתות לצריכה שוטפת ולבילויים, לרכוש ג'יפים כבדים ומפוארים לנסיעה עירונית, כאילו רחובות העיר היו מתלולי הגליל או מדבריות הנגב, להחליף עבודה בכל שנתיים ולזלזל בהורים שחיפשו קביעות, ואפילו כן, להתגרש ככה סתם, רק כי בן או בת הזוג הרגיזו, בלי לתת סיכוי ליחסים, רק כי בא להחליף, כאילו זה עוד רכב או זוג נעליים, והמחיר לא חשוב".
כל המילים של פרופ' מעוז מהדהדות בי כל תקופת הקורונה. כל מילה בסלע. ואני חושב על אשדוד ועל האנשים בה שאכלו במסעדות יוקרה, ובחלק מהפעמים אף לא שילמו – ולא ברור אם עד היום הם פרעו את חובם לאותם מסעדנים אומללים שנותרו בלי שקל בכיס. אלו שהגישו להם יום אחר יום את מיטב המאכלים והמנות המפוארות, שהשביעו את החך של אותם עשירים – שבטנם התפוצצה מאגו וגאווה, ובדרך כלל הרגישו מורמים מעם. פרצופם של האשדודים עם המכוניות המפוארות נחשף. הכל צף למעלה, אשדוד האמיתית כאן – ועכשיו הזמן לתשלום החובות. תודה לך, קורונה. עשית מהפך. פרצופם של השבעים המתנשאים של אלה שחשבו שעם הכסף הרב והכוח השיש להם הם יוכלו להיות מורמים מעם שונים מכולם. הקורונה הופיעה והודיעה להם שהם לא כאלה.
ניהול נכון של עיריית אשדוד
עם פרוץ המגפה היה ברור שתהיה רעידת אדמה בהיבט הכלכלי – לא רק לאותם עניים שמצבם ימשיך להידרדר, לצערי, אלא גם לקבלנים ולבעלי הממון העשירים, שלא נשארו באותו מעמד. גם הקבלנים נרגעו, ואין להם דירות למכור – והם יצטרכו להוזיל מחירים – ויפה שעה אחת קודם.
במצב הכלכלי שנוצר, לעיריית אשדוד יש המון עבודה. מחד, ישנם אלפים שפשוט אין להם מה לאכול. אין להם איך לשלם הוצאות ואין הם יודעים איך הם יגמרו את היום – ולא את החודש. עשרות אלפי מובטלים, אלפים שיצאו לחל"ת, עסקים שמתמודדים עם המשבר וזו העת לקצץ בכל מה שלא צריך.
ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי יכול לקצץ בהרבה דברים שיכולים לסייע לציבור: ראשית, במשכורות. לא יכול להיות שמבקר העיריה עולה 74 אלף שקל למשלם המיסים. פשוט לא הגיוני. האבסורד הוא לדעתי שגם ביקורת ראויה – אין… שנית – ענפי ספורט ללא קהל. למה צריך לתת בדרכים שונות שבעה מיליון שקלים לקבוצה ללא קהל? בכסף הזה אפשר לעזור לעסקים, אפשר לעשות הנחה במיסים, אפשר לפתח מקומות תעסוקה, והאמינו לי אלה חשובים יותר מתקציב לקבוצת כדורגל שכולנו יודעים כמה אוהדים יש לה.
אני תקווה שד"ר לסרי יחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לשכר הגבוה של פקידיו ויימצא את הדרך לקצץ היכן שניתן. הוא חייב זאת והוא מבין זאת ואני מאמין שהוא, שבא לא ממשפחה עשירה, אלא משפחה צנועה מרובת ילדים ומבין את הקושי הכי מקרוב ואף אח לא יכול לספר לו סיפורים.
ומילה אחת על דרך ניהולו של ד"ר לסרי את משבר הקורונה בגבולות אשדוד, הרי שאשדוד יכולה להתגאות בניהול של העיר בתקופת הקורונה הודות לד"ר לסרי שהוא בין היתר רופא במקצועו, שניהל את מחלקת האיידס בבית חולים קפלן ומבין דבר או שניים במחלות זיהומיות, יחד עם המנכ"ל אילן בן עדי שעמד על הביצוע.
בעבר פרסמתי שבתלמוד כתוב שעיר שעומד בראשה רופא, העיר הזאת נחרבת – אבל במקרה הזה, לזכותו של ד"ר לסרי ייאמר, שדווקא העובדה שהוא רופא תרמה מאוד ליכולתו להתמודד עם משבר הקורונה, ולראייה אשדוד נמצאת במקום נמוך בין היישובים בהם קיימת תחלואה, זאת חרף העובדה שיש בעיר הזו ריכוז גדול של חרדים.
כאן המקום, לציין ולשבח עובדי ציבור רבים, שסיכנו את עצמם במהלך התקופה האחרונה ועבדו מסביב לשעון כמו הרופאים והצוותים בבית החולים ׳אסותא׳, עובדי קופות החולים בעיר, צוותי החירום של העירייה, עובדי הנמל ושאר העובדים במפעלים החיוניים שעומדים בחזית הזו.
בעבר פרסמתי שבתלמוד כתוב שעיר שעומד בראשה רופא, העיר הזאת נחרבת – אבל במקרה הזה, לזכותו של ד"ר לסרי ייאמר, שדווקא העובדה שהוא רופא תרמה מאוד ליכולתו להתמודד עם משבר הקורונה, ולראייה אשדוד נמצאת במקום נמוך בין היישובים בהם קיימת תחלואה
קיוויתי שבתום התקופה הקשה נחזיר עטרה ליושנה כפי שהיה במשך חמישים ואחת שנה, כל שבוע באופן קבוע. והנה הרגע הזה מתגשם, היום זה קורה ואחרי חודשיים תמימים שח חוסר ודאות, דאגות בעם ובעולם חזרנו, עם המגבלות, – והפעם עם תובנות רבות, שכנראה לא רבים יאהבו לקרוא
בעקבות הקורונה, ההווה והעתיד לא ייראו כתמול שלשום. החיים נהפכו. העניים והעשירים מתחילים מאותה נקודה כמעט. הבלוף הגדול התגלה. הקורונה הפכה את העולם ובעיקר את העשירים וביניהם גם את המושחתים, שמבינים היום יותר מתמיד שהם לא שווים יותר
אני תקווה שד"ר לסרי יחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לשכר הגבוה של פקידיו ויימצא את הדרך לקצץ היכן שניתן. הוא חייב זאת והוא מבין זאת ואני מאמין שהוא, שבא לא ממשפחה עשירה, אלא משפחה צנועה מרובת ילדים ומבין את הקושי הכי מקרוב ואף אח לא יכול לספר לו סיפורים.
