מחלקת איסוף אשפה התגייסה הבוקר לשמח את שימי הילד בן 3 הנמצא בבידוד וחלם לראות את משאית האשפה מגיעה אליו לבניין. אימו שלחה מכתב לעיריית אשדוד ומננח אגף תברואה, פיקוח וחניה מיקי אסולין מיד התגייס למשימה ביחד עם עם כל עובדי האגף. צביקה קוזיקרו סגן מנהל אגף דאג לתזמן את המשאיות ולקשט אותם ביחד עם עובדי הניקיון.
הבוקר בשעה 10:30 המשאיות נכנסו לרחוב מקושטות בבלונים, ושימי בחלון נרגש נוכח ההפתעה הגדולה. עובדי האגף קנו לשימי מתנה ובאחת הקופסאות הייתה משאית שדומה למשאית הניקיון.
"שימי הוא הילד הכי מתוק בעולם", כתבה אימו. "ילד בן 3 שאוהב את הגינה, אוהב לרוץ אחרי יונים, אוהב ללכת למכולת ולסחוב הביתה קופסת איגלואים. ילד שחלק גדול מסדר יומו הוא, לתכנן ולהתכונן לצאת, לטייל ולרוץ. לבוא וללכת. לחזור ושוב לבקש ולחכות לסיבוב אפניים סביב הבניין.
והנה הגיע שגרת הקורונה שהושיבה אותו בבית לימים ארוכים. שימי התגעגע קשות לשיגרה והנה, עם חזרתה וההתרגלות מחדש לגן ולגינה, הודענו לו יום אחד, תקשיב חמוד, יש שינוי בתכנית. האחות הגדולה ואנחנו ההורים יצאנו חיוביים בבדיקת קורונה. אי לכך נכנסת המשפחה כולה לבידוד עד לזמן בלתי ידוע.
שימי החמוד לא הבין את פישרו אבל דבר אחד הוא הבין,
התחביב של המעקב אחרי ה"אוטו מטאטא" כרגע לא רלוונטית ועל זה הוא לא מסכים לוותר.
שימי אוהב מאוד את האוטו וכל הנילווה אליו. הוא אוהב מאוד לראות את האוטו פח הזבל מרים את הפח התת קרעי ומרוקן אותה. העניים שלו נוצצות בכל פעולה שקשורה אל נקיון הרחוב. הוא אוהב לראות את הרחוב מתנקה בשואב ענק עצום ורעשני והנה, שימי סגור בביתו.
כאמא, לא מצאתי לו תנחומים בחסר המסוים הזה אבל כל רעש שמזכיר את רכב ששיך אל הקלאב הזה, הטיסו אותנו אל החלון לראות האם ההתרגשות אמיתית או אשליה שמיעתית.
הסביבה והמשפחה היתה תומכת ואדיבה במיוחד. הורידה פחים, יצאו לקניות שלחו פינוקים וניסו ככל יכולתם להקל עלינו את התקופה.
יום אחד אני מקבלת טלפון משכנה ששאלה לתומה, מה עוד היא יכולה לעזור לנו? טכנית או מוראלית.
באותם דקות הייתי עם שימי בחלון. שימי הצטער כל כך לראות שהוא פספס את האוטו פח הזבל. בזמן רגיל הוא היה מושך אותי למטה למרדף אחרי האוטו הקסום אבל עכשיו, הוא תלוי בגודלו של החלון. כמה אופק הוא מספק לו… שימי התחנן שנזרוק לכלוך מהחלון כדי שהאוטו יבוא לאסוף אותם כאן וכך הוא יזכה שוב לעקוב אחרי הפעילות המרתקת הזאת.
שיתפתי את השכנה בצערו והשכנה הודיעה לי נחרצות שהיא הולכת להביא אותם לרחוב חזרה.
צחקנו ונפרדנו.
למחרת אני מקבלת טלפון מעריית אשדוד. האנשים רציניים לגמרי, לקחו על עצמם פרויקט לבוא לשמח את שימי המבודד. אם לא ההצהרה של השכנה הייתי חושבת שמישהו עובד עלי. זה היה נשמע יותר כמתיחה אבל הקול היה אמין לחלוטין והתרגשתי מאוד.
הערתי את כל הילדים שלא האמינו למשמע אזניהם, מחלקת איסוף הזבל של עריית אשדוד לוקחת את הענין ברצינות, מחפשים לשמח אותנו…
למחרת קיבלתי שוב טלפון מהעובד עיריה שהם בדרכם אלינו כדי לחשוב על פעילות מעניינת, הדרכנו אותם מהחלון והם הופיעו יחד עם המנהל. עובד נוסף עם אפנוע. עובד נוסף עם רכב נפרד וכמובן משאית האשפה. שעה ארוכה תכננו יחד איך אפשר להחנות קרוב אלינו, שחוטי החשמל לא יפריעו ע"מ להעלות לנו שי דרך הכף של המשאית…
בסופו של התיכנון הם העלו והורידו את הכף לקול צהלת שלושת הבנים שלי ואנחנו ההורים עדיין משפשפים עיניים. האם זה אמיתי?".
