בהגדרה המקורית של המושגים אופטימיים ופסימיים יש שחור- ולבן, שני סמנים קיצוניים למד שביעות הרצון שלנו בחיים. ישנם הטוענים שהאופטימיים יכולים ליפול לשיגעון, אשליה או אפילו רמיה עצמית ש"הכל טוב, הכל בסדר, אין בעיות בחיים", וחלילה לתפיסה שעלולה להוביל לזלזול בגורמי סיכון למיניהם. אממה, שזה הרי לא המצב. במציאות יש המון אתגרים וגם ההתמודדות איתם הינה אתגר בפני עצמו.
בצד השני של הסקאלה הפסימיים, אלו שרואים הכל שחור, גם אם השמש זורחת והיום נפלא, הם יחשבו דווקא על הגשם שיגיע בסערה או להיפך, על הבצורת שאולי מסתמנת.
באמצע, ישנה השאיפה לאופטימיות. לא המסך של "הכל בסדר" גם כשהמצב אינו מבוסס אלא המציאות שמתמקדת בחיובי של היחיד, ביום יפה שלו, בחוויות שעבר, בסיפוק שעבר, בהדגשת התכונות האישיות החיוביות שיש בו, באומץ לשנות, באמפתיה כלפי אחרים. בניסיון להפוך את החיים לחיוביים ולא משנה מה קרה בהם.
ובמציאות איך עושים את זה?
לשם יצירת רגעים חיוביים, צריך רק דבר אחד: לרצות לחיות. להבין שהחיים הם מתנה ופשוט לרצות לעבור את המסלול שלהם, ולהבין שיכול להיות שיהיו אבנים בדרך, אך הן חשובות לעיצוב שלנו ולהדגשת החוויות הטובות שיהיו לאחר מכן.
ברגע שנוכל לראות את החיובי על אף השלילי, נשכיל לצמוח מתוך כך ולהתפתח לכיוונים מספקים. הסיפוק יביא עוד אופטימיות ועוד רגעים של אושר והם בעצם ירכיבו לנו את האושר הפנימי.
ככל שנשכיל לראות את הטוב עכשיו,\ נוכל לדמיין טוב גם בעתיד ולחוות סיוק בחיים.
זה כמו שרשרת, כאשר עיגול אחד מושך מגנטית את העיגול השני וכך הלאה. אך זו שרשרת קסם- העיגולים שכבר התחברו, נדבקים ואי אפשר להפרידם או להורידם.
כי העבר- מה שהיה- כבר לא ניתן למחיקה או לשינוי, אך הוא נותן כוח לעתיד.
ולכן, גם אם נשזרה בנו פסימיות בעבר, זה לא מחייב שנהיה פסימיים בהווה ובעתיד. זה לא שחור ולבן וטוב שכך.
החיים מאפשרים לכל אחד מאיתנו להביא עמו גוון משלו וליצור גוונים חדשים, מיליון גוונים באמצע הסקאלה ולחיות בכל רגע בגוון אחר, זה אפילו מוסיף לעניין ולסיפוק שנרגיש לאחר מכן.
