רק כשהגעתי לגיל 16 הכניסו הורי טלוויזיה צבעונית הביתה. רק כשהגעתי לגיל 18 והתגייסתי גיליתי שאני עיוור צבעים, ושאבא שלי עיוור צבעים ברמות כל כך גבוהות, שבכלל לא היה לו רצון להכניס טלוויזיה כזו הביתה, כי חבל לו על הכסף. עדיין, הטכנולוגיה לא הפסיקה להפליא אותי, כמו גם השלט הרחוק שהיה מחובר למסך בחוט, והעובדה שבערב אפשר לקלוט שידורים מלבנון. שני ערוצים שלמים.
שלושים שנה אחרי כן לכל אדם יש עולם שלם בכף ידו, מכל מקום, בזמינות מיידית. התכנים הבלתי נגמרים רק הולכים ומתרחבים, והתקשורת מתעצמת ומתפתחת לטוב ולרע בקצב מסמם. הכמות והקלות שבה מייצרים תוכן ומתווכים אותו הפכה גם להצפה במידע שלא כולו רלוונטי או הולם או אפילו מפתח את החשיבה והכישורים שלנו, ויש לא מעט מחקרים על ההשפעות השליליות שיש למסכים על חיינו, ובמיוחד על חיי ילדינו. אבל בשורה התחתונה, והגיע הזמן להפנים את זה – המסכים שיפרו את חיינו והקלו עליהם, בגישה, ביכולת קבלת האינפורמציה והעיבוד שלה, בנגישות המהירה ובאינטרנט המבורך, שהביא לכל כך הרבה תמורות חיוביות בעולם. עכשיו, העולם הזה נמצא במשבר מסוג שהוא לא התנסה בו והאתגרים שמגיעים איתו מציבים אותנו ואת ילדינו מול המסכים, שכבר נתפסים כמובנים מאליהם. אלו ימים שבהם כמעט כל המידע שאנו צורכים מגיע מהמסכים האלו, ועדיין – צריך לנהל את הצריכה הזו כך שהיא תהיה יעילה ותפגע כמה שפחות בדורות ההמשך, שכבר נפגעים מהמצב החדש.
המסך הוא לא בייביסיטר
זו נקודת ההנחה הראשונה שעלינו להפנים כהורים. לפני חודשיים-שלושה, היינו שוכרים שירותי שמרטפות רק במידה ויצאנו מהבית. עכשיו אנחנו לא יוצאים ולכן אין צורך בבייביסיטר. המסכים כאן כדי לתת לילדים שלנו תוכן, וכן, זה בסדר, כדי לתת לנו מעט מנוחה מהם. אבל לא כדי להחליף אותנו. קבעו זמן מוגדר לצפייה במסך לכל ילד, ותכננו אותו מראש. בהיעדר מסגרות לימודיות פיזיות כמו בתי ספר וגנים – נכנס מודל הלמידה מרחוק, וגם הוא, איך לא – מתנהל על גבי המסך. ראשית יש לקחת גם את זה כזמן מסך לכל דבר ולהדגיש את זה בפני הילדים. בנוסף, כדאי להגדיר זמן מסך שאתם מחליטים עליו לצפייה משפחתית בתכנים משותפים, ורק מעבר לכך – לקבוע זמן אינטרנט עצמי לילדים. חשוב לעשות זאת בתיאום איתם ובשקיפות כדי ליצור גם אצלם וגם אצלנו מחויבות לדבר.
מטלות, חובות והנאות
עצם העובדה שאנו מבלים הרבה יותר זמן בבית אינה מורידה מאיתנו מטלות ומשימות רבות. עדיין צריך לנקות את הבית, לכבס בגדים ולהכין אוכל. גם הילדים יכולים וצריכים להיות חלק מהעניין. שתפו אותם בעשייה ותנו להם לעשות דברים שביכולתם לעשות. בנוסף – השגרה שנכפתה עלינו היא לא "חופש גדול". אמנם אי אפשר לצאת מהבית ולשחק עם חברים, אבל בהחלט ניתן לקרוא ספרים, ליצור ביחד ולמצוא פעילויות חינוכיות שאינן מערבות מסכים. משחקי קופסה, משחקי הרכבה ואפילו סתם נייר וכמה צבעים יעשו עבורם שירות נהדר. מעבר לכך ולמרות הפיתוי – משפחה לפני הכל. אל תיתקעו בארוחת ערב מול הטלוויזיה, קל וחומר איש איש במסך אחר. תנו לעצמכם זמן איכות ושפרו את מיומנויות השיחה וההתעניינות שלכם זה בזה. זה קשה, אבל נגיע גם לתקופה שבה כולם יצאו מהבית, ואנשים הם יצורים חברתיים, תקשורת בין אישית היא כלי שלא יימחק לעולם.
דוגמה, סמכות, והורות
הילדים שלנו צופים זמן מסוים ביום, אבל בנו הם צופים בכל רגע נתון, במיוחד כשאנו בבית. דוגמה אישית היא כלי מפתח בהעברת המסר לילדים שאין זה נכון לשקוע במסכים כל הזמן, למרות שיש שם אין סוף מידע להיחשף אליו. התקופה הזו עשויה להביא אותנו לוותר מדי פעם ו"להכנע" למושגים כמו "עוד כמה דקות" ו"עד שהפרק יסתיים". זה בסדר, אבל זה לא אמור להפוך לשגרה ולפגוע בסמכותנו כהורים. הדבר האחרון שאנו ממליצים עליו הוא להגביל את זמן המסך בצורה שקופה ככל הניתן, ללא תנאים ואיומים. משפטים כמו "תמצא לך משהו אחר לעשות" לא באמת מנתקים את הילד מהמסך אלא נתפסים כעונש ואפילו כזלזול, שממנו הדבר היחיד שיעניין את הילד הוא איך לחזור כמה שיותר מהר למסך. נכון, זו תקופת שפע דיגיטלית, אבל גם היום – בדיוק כמו לפני 30 שנה – ילדים יודעים לתקשר עם סביבה אנושית ולהתלהב מדברים פשוטים. זה טבע האדם, וזו ההזדמנות שלכם לנצל אותו לטובתם.
