אסנת, בת 50 מאשדוד, גרושה ואם ל-6, עברה מסלול חיים מורכב, במהלכו התגלתה כמתמודדת עם פיברומיאלגיה. במהלך חייה פרצה אצל אסנת גם הפרעת פוסט טראומה מורכבת. אסנת נולדה להורים דתיים שחזרו בתשובה כשהייתה ילדה ומדי שנה נהגו להעביר אותה בי"ס, למסגרות דתיות יותר ויותר בהתאם לאורח החיים. החל מכיתה ב', למשך כשש שנים וללא ידיעת המשפחה, עברה פגיעה מינית מתמשכת שהשאירה בה חותם.
אסנת, עבדה כל חייה במגוון עבודות כדי לפרנס את ילדיה: בניקיון בניינים, בבית אבות, בקהילה שיקומית של בריאות הנפש, במסגרת דיור לאנשים על הרצף האוטיסטי ולא הייתה יציבה תעסוקתית. במהלך שנים אלו התמודדה עם כאבים עזים. לפני כעשור, עם גילוי הפגיעה המינית של בתה דניאלה, התגלתה כמתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת ואובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה.
דניאלה, בתה הרביעית של אסנת, התנהגה אחרת מאחיה עוד בהיותה פעוטה. ההתפתחות השפתית והמוטורית שלה, והצורך העז בקרבה הצריכו אבחון וטיפול רגשי של אנשי מקצוע שונים לאורך כל הדרך.
בגיל 4.5 אובחנה ע"י צוות פסיכולוגי חינוכי כבעלת קושי במוטוריקה גסה וקושי שפתי. בהמשך נוספה גם אבחנה של הפרעת קשב וריכוז. הפעולות שבצעה תמיד התבטאו בסרבול וברעש גדול. בהמשך, קיבלה ליווי של קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק ומטפלת רגשית באמנות וכן טיפול תרופתי תומך לקשב וריכוז.
כשדניאלה היתה בת 10 ובמשך כשנה וחצי לאסנת היה בן זוג שהתגורר בביתם. דניאלה, שחיפשה את קרבתו כאבא, התרפקה עליו והוא ניצל זאת ופגע בה מינית. כל זאת כשאסנת עבדה במשמרות לילה והיא בטחה בו וסמכה עליו שישגיח עליה ועל אחיותיה, ולא ידעה דבר. רק לאחר שנפרדה ממנו, סיפרה דניאלה לאימה על הפגיעה .
לאחר שאסנת עיכלה את המצב, פנתה לסיוע מהרווחה שבעקבותיו בנותיה הקטינות והיא, החלו לקבל תמיכה וליווי.
מגיל 12 ביקשה דניאלה לעבור לגור בפנימיות כי התקשתה להסתגל למסגרת של בתי ספר רגילים. במהלך השנים התגלו חיכוכים חברתיים רבים של דניאלה עם הסביבה, היה לה קושי להבין סיטואציות עם הסובבים והיא אובחנה כמתמודדת עם נטייה לאובדנות ואי ויסות רגשי חמור (הידוע בשמו הנפוץ "הפרעת אישיות גבולית"), במהלך הזמן, התפתחה גם התמכרות לסמים ולאלכוהול.
במטרה לייצר תקשורת ובשל הצורך לבנות אמון עם הבת, האם מקבלת טיפול משפחתי ממתאמת הטיפול והפסיכולוגית של ביה"ח בו דניאלה נמצאת באשפוז יום. אסנת מספרת: "לא הצלחתי לעורר בעצמי רגש חיובי כי היו המון כעס ואשמה על שלא ראיתי שהיא נאנסה ובעצם נפגעה בגללי". כיום אסנת מבינה שהפגיעה הנפשית היתה קיימת קודם והפגיעה המינית היתה הטריגר להתפרצותה.
המחלה הנפשית במשפחה של דניאלה ואסנת היא גנטית. אביה של דניאלה התמודד עם פגיעה נפשית והתמכרות למשככי כאבים וסמים ודניאלה מאובחנת עם פוסט טראומה מורכבת שמובילה לאובדנות והפרעת אישיות גבולית לצד התמכרות לסמים ואלכוהול.
אסנת: "אני בשיח תמידי עם עצמי״
דניאלה, היא דור שלישי של פוסט טראומה מורכבת שכן אימה של אסנת, התמודדה אף היא, עם פגיעות חוזרות. כשדניאלה היתה בת 15, קבלה אימה טלפון להגיע לפנות אותה למיון כי ניסתה לשים קץ לחייה ואז החלה סאגת אישפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים. רגשות האשמה והקושי להתמודד מול המצב המורכב, התגברו.
חולפות השנים וההתנהגות מחמירה, בדיקת הגבולות של דניאלה תופסת תאוצה ומשתדרגת. האבחון מגיע רק לאחר גיל 18, רשימת האשפוזים מתארכת, פגיעות עצמאיות והתנהגות פרועה ומאחר ואינה קטינה הריחוק והניתוק מתגברים, ביה"ח לא מוסר מידע והתקווה נעלמת.
לאסנת, חברה טובה שבתה מתמודד עם פגיעה נפשית. במסגרת התמיכה של אסנת בחברה, הגיעה והצטרפה לקבוצת הורים במרכז יה"ל אשדוד. למרות הקושי להיחשף והתחושה של שבר כלי נטול כוחות החליטה להגיע, לשמוע ולהשמיע, ללמוד ולקבל כלים ולהחכים. קורסDBT ומניידפולנס, סדנאות, הרצאות, טיפולים פרטניים ולאחרונה הצטרפה לקבוצת פלייבק. היא משתפת, לומדת ומחכימה, מתרגלת קשיבות בכל יום מיישמת את הכלים שמקבלת ופתאום דברים משתנים. התקווה מתמקמת חזרה במקומה.
ההתייחסות של אסנת לסיטואציות קשות הופכת לסקרנות, השיפוטיות והכעס כלפי הסביבה משנים צורה והאשמה מתחלפת בחמלה. "אני בשיח תמידי עם עצמי שאני עושה את ה-100% שלי בכל רגע נתון. האוטומט הפך לבחירה ואני שמה לב. אני נושמת ובוחרת".
כעת לאסנת יש יותר כוח לשאת את ההפרעה של בתה וכשקשה לה היא אומרת שקשה. והדיבור ביניהן הוא "את, מתמודדת מול העולם ועצמך ואני, איתך בזה". האחריות לגורלה עבר מאסנת לדניאלה והיא תבחר בדרך שלה. אסנת הסבירה לה שהיא אוהבת אותה ומקבלת אותה באשר היא. היא מסוגלת לאהוב אותה! היא האמא שלה! כבר לא מטפלת בה באוטומט תוך ניתוק רגשי.
דניאלה, כיום בת 21, נמצאת במחלקת אשפוז יום בבי"ח במרכז הארץ. היא נהגה להתאשפז לעיתים קרובות בביה"ח ("הוספיטליזם"). אסנת למדה לשקף לה את יכולותיה ולהעצים אותם, לחבק אותה, לשקף ולתקף לה את המצב כדי לחזק את בתה. אסנת מספרת "אין לי יכולת לשנות את העבר ולא את בתי או את הסביבה או חברים. אין לי גם יכולת לדעת מה יקרה בעתיד. אני משנה את הגישה ל-כאן ועכשיו, מתמקדת בהווה והכל משתנה מעצמו. פתאום לא מבקרים ולא שופטים. כשהבת מתקשה אני לא נבהלת. אני מקשיבה, משקפת ומתקפת. התשובות נמצאות אצלה".
דניאלה, במהרה הפנימה את הכלים שאימה משתמשת בהם ופידבקים כמו "את אלופת עולם" על כך שאחרי לילה ארוך במיון היא אוספת את עצמה ומגיעה בבוקר לאשפוז יום, ובעצמה שינתה גישה.
דניאלה הציעה לרופאה בבית החולים שבמקום להתאשפז אשפוז ארוך טווח, תגיע לאשפוז יום. ואכן הרופאה הסכימה להצעתה בתנאי שתוכיח שעומדת בתנאים התנהגותיים מסוימים מטעמם. עם הזמן החלה דניאלה להתמיד, היא כבר אינה מתאשפזת בביה"ח כי טוב לה באשפוז יום, והיא אף תומכת בבנות החדשות שמתקבלות ומתקשות להתמודד.
בהמשך, במידה ודניאלה תמשיך במגמה החיובית, נכונה לה תוכנית הכשרה מקצועית לקליטה וליווי של הבנות החדשות במחלקה והיא עשויה לעבור להיות בצד שנותן שירות.
ברגע ששינתה אסטרטגיה כלפי עצמה וההתמודדות שלה, השתנתה בהתאם גם ההתייחסות אליה. כל אדם צריך מבוגר שיאמין בו, ולדניאלה בהחלט יש כמה כאלה. והיא נושאת פניה לעתיד עם תקווה.
