נסו לגלות מה משותף לכל המשפטים הבאים:
ציפיתי שהוא יבוא למסיבה…
ציפיתי שהיא תוציא ציון גבוה…
ציפיתי שהמנהלת תאמר מילה טובה על כל העבודה שעשיתי…
ציפיתי שיזכרו את העבר שלי…
ציפיתי שישמרו את זה בסוד….
ציפיתי שהמלון יהיה יותר איכותי…
ציפיתי שהוא יכין ארוחת ערב…
ציפיתי שהילדים לא ישכחו את יום ההולדת שלי…
ובכן, כמובן, האכזבה שעלולה להיות בסופם. לצערנו בחיים עדיף לא לצפות, כי ציפייה היא מעין דרישה מהמציאות שבדיוק מה שאנחנו רוצים יתקיים. ובחיים הרי לא בדיוק מה שרוצים קורה. יש שינויים בלתי צפויים, יש אנשים בלתי צפויים, יש הפתעות טובות והפתעות פחות רצויות.
אז מה כן?? נתמקד בתקווה.
נקווה שהוא יגיע…
נקווה שהיא תצליח…
נקווה שיהיה כיף היום…
התקווה טומנת בחובה את הפן החיובי של השאיפה, האמונה ואפילו התפילה הפנימית. יש בה פחות רגש של אכזבה כי מקווים לטוב ואם לא קורה אז מקווים שוב.
התקווה מגיעה יותר מהלב, מהרגש, מאשר הציפיה שמגיעה מהרציונל, מהשכל, מעין חישוב שלנו של מה שאמור להיות ומה שמגיע לנו שיהיה.
ואם זה לא קורה עלולים להישבר, להיסדק, להיפגע, ולאבד גם את התקווה.
וכדי לסייע לנו לפתח פחות ציפיות ישנו יסוד שנקרא: אל תניחו הנחות.
מכירים את זה שלא קיבלתם תשובה והנחתם שהיא שלילית?
הילדה לא סידרה את החדר אז הנחתם שהיא עשתה דווקא?
הוא שכח את יום ההולדת אז הנחת שאת לא חשובה?
מיותר וחבל. הנחה מכרסמת בתקווה ובאופטימיות שלנו. היא פוגמת במציאות ושותלת בה שתילים נבולים מראש. תניחו שאתם לא יודעים. שצריך לברר ולבדוק ומראש כדאי לדון לכף זכות, וכל זה כדי לחוש יותר אופטימיים ושמחים.
כי לא הכל טוב, אך הכל לטובה.
