אם תשאלו אנשים מה הם חושבים על עובדי הנמל, סביר להניח שיאמרו שהם "זוללי סטייקים במסעדת ׳סינטה׳ ונוסעים ביגוארים". זה כמובן רק צד אחד של המטבע. לאחרונה, בשקט בשקט, הוקמה לה קבוצת וואטסאפ מדהימה של עובדי נמל, שכל מטרתה לסייע לתושבי אשדוד. מקימת הקבוצה אסתי בן עזרא, בסיועו של מישל ביטון, מספרת על כך שבמקור הקבוצה הוקמה דווקא כדי לפרסם הטבות לעובדי הנמל, אך לאחר שניסתה לבקש סיוע וגם נענתה, הפכה הקבוצה למקום שבו מושיטים יד ענקית לנזקקים. סיפור עם המון תקווה אשדודית

שיתוף ב facebook
שיתוף בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בוואצאפ
שיתוף ב email
שיתוף במייל

את הסטיגמות על עובדי הנמל קשה לפספס כבר שנים ארוכות. "זוללי סטייקים", "יושבים כל היום בסינטה", "נוסעים ביגואר על חשבון הציבור" ועוד כל מיני "פנינים" מהסוג הזה. אך את הקבוצה המופלאה, שקמה לה בשקט בשקט לאחרונה, והופכת את עובדי הנמל למלאכים המושיעים של אשדודים רבים, לא רבים מכירים, וזו ההזדמנות להודות להם ולספר מעט יותר. מקימת הקבוצה היא עובדת נמל ואישה מקסימה בשם אסתי בן עזרא, בת 45, נשואה פלוס ארבעה. היא עובדת מזה 22 שנה בנמל, בתפקיד חשבת שכר ופרמיות.

התפוחים הקטנים כמובן לא נפלו רחוק מהעץ: "הבן בן 21, בחור מקסים עם לב טוב לומד בישיבת הסדר בשדרות, לאחר שירות קרבי ב׳כפיר׳, הבת סיימה שירות לאומי, עובדת בטרקטור בקיבוץ סופה בתקופת הקטיף, מתנדבת בקו לחיים ובבני עקיבא, בת 16 בבני עקיבא בחפץ חיים, מתנדבת בגמ"חים בימי חמישי, והקטנה בת 7 בבי"ס הרא"ה".

וגם התפוח הראשי, הבעל, נהג משאית עצמאי, נרתם לכל המעשים הטובים: "הוא הקים בית כנסת במע"ר, אחראי על הכל בחניה, תפילות בבית, עשינו כל מה שאפשר בגינה שלנו, מאוד פעיל ונותן לי את החופש לעשות למען אחרים".

איך החלה דרכך בנמל, זוכרת?

"אז היו נכנסים רק ילדים ממשיכים. אבי שעבד בנמל נפטר כשהייתי ילדה, והפצרתי רבות בפני דוד שעבד שיכניס אותי. הוא אמר לי לכי ללמוד, וכך עשיתי, למדתי ולמדתי עד שנמצא לי מקום".

איזו ילדות עברת שהובילה אותך לדרך הזו?

"לא פשוטה. אבא נפטר מהמחלה בגיל 39, היינו חמישה אחים ונשארנו לבד, אמא עבדה ומימנה ושרדה, יכול להיות שיש לזה קשר אישי לרצון שלי לעזור בכל מקום, אני באמת אוהבת להיות ועד הבניין, ועד הכיתה, את כל ההתעסקות הזו בנתינה".

איך החלה הקבוצה?

"למעשה, זו קבוצה שהוקמה כדי לפרסם הטבות לעובדי הנמל, שפתח מישל ביטון איש החסד העולמי. הוא פירסם בתי מלון, פיצוחים, כל מיני, ויום אחד החלטתי לרתום את הקבוצה לעזור לאנשים אחרים שגרים באשדוד שפנו אלי במצוקה והתחלנו לפרסם. כל עובד פירסם גם בקבוצות שלו, באיחוד הצלה פירסמו גם כן והגענו לתפוצה גדולה מאוד".

בין ההודעות שמצאנו אצל אסתי בקבוצה תמצאו מכל סוגי המצוקות, הגילאים והחתכים בחברה.

״אני חולה על הקבוצה הזו, כמה חסד"

איך ההרגשה לרתום את עובדי הנמל לדבר כזה?

"וואו, מדהימה. אני יודעת  מהי הסטיגמה בעיני הציבור ואני שמחה להראות צד אחר שלהם, צד של נתינה אינסופית, אנשים שנרתמים להעלות רהיטים, עוזבים משמרות כדי לעזור, מפקידים לי כספים לביט, מעסק שעמד לקרוס קנינו ממנו מטריות ב- 5000 שקלים, למשפחה שבאו במצב מאוד קשה עשינו קניה של אלף שקלים והבאנו להם לבית, העלינו המון רהיטים, ההובלה עצמה זה המון כסף אז אני ומישל רתמנו אנשים שיעזרו לנו. קנינו אוהל לאבלים, מישל קנה מחשבים להמון ילדים, אני חולה על הקבוצה הזו, כמה חסד".

הרגשת החמרה של המצב בקורונה?

"וואו ממש, הרוב משפחות חרדיות במצוקה, שהבעלים נפטרו מדום לב או מקורונה, משפחות עם 12 או 14 ילדים. יש גם משפחות חילוניות שהאמא חולה בקורונה ואז כולם צריכים להסתדר לבד ואנחנו עוזרים, מרהיטים לאנשים את כל הבית מהתחלה ועד הסוף, הרבה גרושים שהבית שלהם ריק, זו הרגשת סיפוק עצומה שאין כמותה".

זה לא קצת מעציב להתעסק כל היום בצרות של אחרים?

"אני לקחתי את זה לפן אחר. אני מקבלת מזה פרופורציות. דברים שהיתי מתעצבנת או רבה עם בעלי, עכשיו נראים לי כאילו כלום. אני אומרת וואלה תראה באיזה מצב אנשים נמצאים, אנחנו רק צריכים להיות יותר סובלניים, זה שינה אותי מאוד לטובה. אני לא נכנסת לעצב, עוזרת ולומדת להעריך את החיים".

דילוג לתוכן