בגיל תשעה חודשים יפה אסולין, שתהיה באוקטובר בת 58, חלתה במחלת הפוליו ומאז היא משותקת בשתי רגליה ונעזרת בכיסא גלגלים. אסולין, אם לשלושה ילדים וסבתא ליותר מעשרה נכדים נולדה בשדרות ולפני עשר שנים העתיקה את מקום מגוריה לעיר אשדוד. אסולין נולדה במרוקו ועלתה לארץ בגיל שנה וחצי, עובדת בביטוח לאומי בעיר ובמסגרת עבודתה מטפלת בתביעות של תגמולי מילואים מזה כ-31 שנה. בנוסף, היא בוגרת תואר ראשון במנהל עסקים מטעם מכללת 'דרבי' בראשון לציון.
לאסולין כאמור, היה חלום ילדות לגלוש בים הגדול. בשבוע שעבר מנהל בית הספר לגלישה 'גל גלים' באשדוד, עדי קלנג, יחד עם מתנדבי בית הספר הגשימו לה את החלום. בעזרת ציוד מותאם ובסיועם של קלנג והמתנדבים המקסימים, אסולין גלשה בחוף 'אורנים' באשדוד ועשתה זאת בגבורה. במהלך הגלישה, ניתן לראות בסרטון שעלה בדף ה'פייסבוק' של בית הספר לגלישה, את החיוך המרגש שלה. כשמתבוננים בסרטון בו אסולין גולשת למעשה בכוחות עצמה, העיניים לא נשארות יבשות.
בראיון מיוחד לאשדוד10, מספרת אסולין על החלום, על ההתמודדות עם המחלה, על הקשר שלה לעיר אשדוד ועוד. היא עושה זאת בגבורה, בכנות, בשמחת חיים גדולה ובהכרת הטוב. כמו כן, התחושה היא שהשמיים הם הגבול עבור אסולין, שמעלה על נס את הנושא החשוב של נגישות לנכים בקהילה.
יפה, איך את מתמודדת עם המחלה?
"גדלתי ככה. אז אני מתמודדת. אני עובדת ברוך ה'. לא זקוקה לשום דבר. ברוך ה' יש לי בית והכל. אני גרושה. אם יבוא חתן זה גם טוב".
מה הרגשת כשגלשת?
"וואו! אני לא יכולה לתאר את זה. פשוט אף פעם לא הייתי בתוך הים עצמו. תמיד הייתי יושבת בחוף והייתי הולכת על קביים. עד לפני כמה שנים הייתי יושבת שם על הכיסא. עד שעכשיו יש את הכיסאות המיוחדים שמכניסים את הנכה לים. זה משהו חדש שיצא. אני מקווה שבזכות זה אני אוכל כן לשחות. אבל בכל זאת אני צריכה עזרה. לגבי הגלישה הרגשתי איך אגיד לך… ממש חלמתי על זה. ועדי והחברים שבצוות שלו ממש הגשימו לי את החלום. הם עזרו לי והרימו אותי והיו סביבי ועודדו אותי. החיוך הזה היה בשבילם. איך שהם קיבלו אותי והיחס שלהם והאהבה שהעניקו לי. כל מה שאמרו לי לעשות עשיתי. אפילו לא התהפכתי עם הגלשן, כי היו קטעים שעזבו אותי לבד."
איך הגעת אליהם?
"דרך חברה שלי שהיא גולשת. היא ראתה שיש עמותה, שיש את הקבוצה הזאת, עם נגישות לנכים. אז היא קישרה בינינו. ולא רק שחיברה בינינו, היא גם הייתה בפעילות. שמה טניה נגרי, היא חברה שלי מהעבודה. היא באה והושיטה עזרה ובאמת, אין כמוה בעולם. הכל היה בזכותה. אולי צריך להגביר את המודעות, כדי שאנשים כן ידעו על הפעילות הזאת. כי הקבוצה הזאת מאוד מעוניינת שיצטרפו עוד אנשים מוגבלים ונכים."
האם תעשי זאת שוב? או שמספיק פעם אחת..
"ברור! אני רוצה לעשות את זה, שגם הנכדים שלי יראו. פשוט בבוקר הם במסגרות. אולי בחופש חול המועד סוכות בעזרת ה'."
אחרי שהגשמת את החלום הזה, איזה עוד חלומות יש לך?
"מישהי בעבודה הציעה לי צניחה. אז זה גם רעיון טוב. בעזרת ה'. העיקר זה הבריאות. גם של הגוף וגם של הנפש."
איך היה לך לעבוד עם עדי והמתנדבים?
"מדהים! היה ממש כיף! אני לא יודעת איך לתאר את זה. היה לי שם חיוך מהלב."
איך הגעת לאשדוד?
"ההורים שלי גרים בשדרות וכל המשפחה שלי משם. התחתנתי ועברתי לגור ברחובות. עבדתי שם עשר שנים בביטוח לאומי ופה באשדוד אני עובדת כבר מעל עשרים שנה. אני גרה עשר, אבל עובדת כבר 21 שנים. מנהל הסניף העביר אותי לפה, כי היה חסר כוח אדם."
מהי מחלת הפוליו?
"זה סוג של שיתוק ילדים. היום נותנים תרופה לתינוקות בגיל חודש. נותנים להם טיפות בפה. זה חיסון. מי שמקבל את החיסון לא מקבל את המחלה. אצלי זה התפתח שבועיים לפני שהייתי צריכה לקבל את החיסון. אז זה היה במרוקו. בישראל זה היה בשנות החמישים. בשנות השישים זה היה במרוקו. קיבלתי את המחלה בשנת 1962."
אגב, יצא לך לשוב למרוקו מאז?
"בטח. הייתי בשנת 2014 בטיול מאורגן. אני אגב, טסה לבד. לפני ארבעה חודשים הייתי בניו יורק, בארצות הברית. אני גם אוהבת ללכת הרבה לשיט. הייתי בשיט באיים הקאריביים, הייתי במיאמי ואחר כך בניו יורק. הייתי גם באיטליה, בצרפת, בספרד ובעוד מקומות."
המוגבלות לא מפריעה לך בשום תחום בחיים?
"לא. היא מפריעה, אבל אני לא מרגישה את המגבלה הזאת. רק כשאני נתקלת במקומות שהם לא נגישים. אז פה מתחילה הבעיה. כשאני לא מצליחה להכנס עם הכסא שלי לכל מיני מקומות, אז פה מתחילה הבעיה."
קלנג: "פה בעלת שמחת חיים, חמה, לבבית ומופלאה"
המנצח על כל הפעילות המופלאה הזו, הוא כאמור עדי קלנג, הבעלים של בית הספר לגלישה נגישה 'גל גלים'. עדי הוא גם אלוף העולם בגלישת גלים לבעלי מוגבלויות, כאשר זכה בתואר לפני כשלושה שבועות באליפות שנערכה באינדונזיה. כך קלנג בן ה-52 מתאר את הפעילות הקסומה עם יפה אסולין: "יפה היא משהו משהו. יש לה שמחת חיים. היא חמה ולבבית. פשוט אישה מופלאה. היא מאוד מיוחדת. הרגשתי את הביטחון שהיא נותנת במתנדבים ובי כדי לאפשר לה את כל הסיפור הזה של גלישת גלים. היא לא עשתה את זה אף פעם ופשוט בעיניים עצומות הרגשתי שהיא סומכת עלינו. אני כל כך שמח שהיא נהנתה מכל הסיפור הזה ובכל פעם שאני מאפשר לאדם נוסף, להיכנס לים ולראות את האושר ושהוא מקבל סיפוק מהגלים ומהים. הרבה מאוד שנים לא הייתה לה את האפשרות הזאת. פשוט זה מרגש אותי כל פעם מחדש. כל פעם שמגיע מישהו חדש אני מתרגש. היא החליטה שגם היא רוצה לנסות ואני שמח על כך. היא הייתה מוכנה נפשית לעניין הזה. אדם עם מוגבלות הוא בסופו של דבר בן אדם רגיל. הכל בראש. אדם עם מוגבלות הוא מחליט אם היא מגבילה אותו. כל סוג של מוגבלות, בסוף בסוף, המוגבלות היא בתוך הראש."
איך בנית את מערך המתנדבים הזה?
"לאט לאט זה התגלגל. הרי פתחתי את בית הספר בקיץ שעבר. לאט לאט ככל שהתקדמו הפעילויות והראתי את מה שאנשים עם מוגבלות יכולים לעשות. אני גם מתנדב במרכז לחינוך לספורט ימי לילדים על הרצף האוטיסטי וגם לשם אני מצרף מתנדבים. ככה זה נבנה בתוך מערך מאוד מאוד יפה, שפשוט נבנה לאורך הזמן. אחד מדביק את השני בקטע של ההתנדבות. כל אחד שמתנדב ורואה מה שזה עושה לו באופן אישי, זה גורם לו לאושר וסיפוק עצום. זאת הסיבה גם שאני מתנדב. ככל שאנשים מרגישים, אז הם מספרים לזה לאנשים אחרים ופשוט מדביקים אותם בחיידק ההתנדבות. זה מטורף. אנשים עושים את זה בשביל עצמם. זה גלגל כזה. אתה לא יודע מה מגיע ראשון, הסיפוק שלך מההתנדבות, או הסיפוק שלך מזה שאתה גורם לטוב לאחר. זה הביצה והתרנגולת. כל הזמן מצטרפים אנשים. יש לי כבר קרוב למאה מתנדבים בקבוצת הוואטסאפ. הם מחכים לרגע שבו אני יודיע שיש אדם עם מוגבלות כדי לראות שהם יכולים להתנדב. זה מסתדר ללא מעט אנשים להגיע. זה חשוב מאוד להראות להרבה אנשים בעלי מוגבלות, שקיים הדבר הזה. חשוב לי לפרגן למתנדבים ולהגיד תודה רבה להם. אני מודה להם מקרב לב על ההתנדבות. למרות שהם עושים את זה עבור עצמם, עדיין הכרת הטוב היא חשובה."
דבר המתנדבת
אחת המתנדבות שהשתתפו בפעילות המופלאה הזו היא מלי ממן מזל מצרי. מלי היא מורה לספרות ומחנכת בחטיבה עליונה בבית ספר מקיף ז' באשדוד וכך היא מספרת על ההתנדבות ועל הקשר שלה ליפה אסולין ולבית הספר לגלישה גל-גלים: "אני מתנדבת. נדבקתי ביוזמה הזו. עדי למעשה, הוא מי שעומד מאחורי זה. אני מחנכת במקיף ז' כבר 21 שנה. בשנה שעברה עם הכיתה שלי הייתי חלק מפרויקט שנקרא 'לאורו נלך'. מדובר בכיתה משכבת יב' שזוכה להתנדב פעם בשבוע על חשבון הלימודים במספר מקומות. כמחנכת אני אמורה להתלוות אליהם ומה שקרה, הוא שתוך כדי הליווי מצאתי את עצמי מתמלאת. התלמידים עושים את זה במחוייבות אישים ויכולת לראות פן אחר של התלמידים ולא רק את העניין הלימודי וההישגי. במקיף שלי נותנים לזה מקום מאוד מאוד חשוב. מאז ידעתי, שאני חייבת למצוא מסגרת שאתנדב בה באופן אישי. בלי שום קשר, התחלתי לחתור 'סאפ' השנה במועדון של יוסי ברגר. עדי קלנג הוא גולש ויום אחד יצא לי לראות 'פוסט' שלו, שקשור להנגשה של גלישת גלים לנכים ולילדים על הרצף. זה שיתוף פעולה של כל כך הרבה אנשים שאני מכירה והרגשתי שהכל מתחבר לי ושזה מלמעלה. ואז פניתי לעדי, הוא כמובן בזרועות פתוחות קיבל אותי לקבוצה הזו. זו קבוצה שברגע שיש פעילות, הוא מיידע ומי שמסתדר לו מגיע. כשהגעתי בפעם הראשונה פשוט הרגשתי שזה פשוט מדבק.
מה שעדי עושה, זה ביום ראשון יש לו חוג קבוע לילדים על הרצף ואנחנו פשוט עוזרים לילדים לגלוש. בנוסף, עדי תורם גם מזמנו הפרטי לכאלה שהם עם מגבלה פיזית והוא מזמן להם את האפשרות הזאת לגלוש. יפה אסולין היא משהו כל כך מיוחד. היא הגיעה אופטימית ומחוייכת. אתה רואה מישהי שרואה את עצמה שווה בין שווים. וכולנו נרתמנו למשימה הזאת. זכיתי. קיבלתי מתנת יום הולדת מעדי. זה באמת משהו שהלוואי ונצליח להפיץ את זה עוד ועוד בעיר שלנו. יאמר לזכות כל מי שעומד מאחורי זה, שנותן מקום ליוזמות המבורכות האלה. עלינו להפיץ את הבשורה מה שנקרא. את המושג של נתינה. עדי הוא מלאך. הוא פשוט מלאך שמאפשר לחבר'ה האלה לחוות חוויה. כשאתה רואה את החיוך על הפנים שלהם, זה פשוט עושה את זה. מה שהיה יפה אצל יפה, זה שהיא פשוט לקחה את המושכות ושזה היה שלה לחלוטין. היא פשוט עוררה בכולנו מושא להערצה. ממש השראה."
