מרון אבויה בת 37 עובדת כמאפרת בסניף רשת האיפור ׳מאק׳ באשדוד. היא משמשת כאחת מבין 5 המאפרים הרשמיים של החברה באינסטגרם ומאפרת בכל תצוגות האופנה והאירועים שהחברה נותנת חסות. סיפור חייה ואישיותה הצבעונית הוא סיפור מעורר השראה. היא עלתה לארץ בגיל 8 מאתיופיה ונקלטה היטב, לדבריה, בחברה הישראלית.
ביום הראיון איתה המדינה סערה בעקבות מותו של סולומון טקה ז״ל, ומחאת יוצאי אתיופיה שיתקה מדינה שלמה בכבישי הארץ ואי אפשר שלא להתייחס לנושא. לסיפורה האישי עוד נחזור, אבל תחילה היא מדברת על המחאה מזווית ראייתה. "הגעתי בשנת 1991 לארץ וקיבלו אותי מאוד יפה בכיתה. התאקלמתי די מהר". לגבי גזענות נגד יוצאי אתיופיה היא אומרת: "אני תמיד מציינת שזו בורות בעיניי. אדם הוא אדם בשר ודם, מאיפה באת ואיך באת, זו חברה שהמציאה את זה. זה בא מהבית, כל דבר זה בא מהבית, במיוחד חינוך, וזה מאוד מתסכל וכואב אי אפשר להסביר את זה ילד זה ילד לא משנה מה מוצאו, מוצאו אתיופי, אשכנזי, מרוקאי בעיניי אדם הוא אדם וזה מזעזע אותי מאוד לראות ולשמוע את זה. אמרתי לך שאני אישית אף פעם לא חוויתי גזענות. יכול להיות שבקטע הזה ילדיי יחוו את זה, אבל אני לא אתן לזה לקרות. אני מקווה שהם יגדלו כמו שאני גדלתי והמצב רק יילך וישתפר. אי אפשר להתעלם מזה, במיוחד שעוד לא עבר חצי שנה מאז המקרה הקודם. זה צורם במיוחד שאנחנו עם שעבר שואה. הדבר הכי קשה זה שהורים צריכים לקבור את בנם. אין דבר קשה יותר. ילד זה ילד לא משנה מה מוצאו, מוצאו אתיופי, אשכנזי, מרוקאי בעיניי אדם הוא אדם וזה מזעזע אותי מאוד לראות ולשמוע את זה".
מרון נולדה בעירה דסה באתיופיה. בת שנייה למשפחה של 6 אחים. בשנת 1991 בגיל 8 המשפחה עלתה לישראל. "לא היה חסר לנו כלום באתיופיה. עלינו כי בחרנו כיהודים לעלות לארץ. תחילה הגענו לקיסריה משם עברנו לאשקלון לשיכוני עולים. אבא שלי היה מורה באתיופיה הוא עבד במפעל בארץ ואחרי שהשלים תואר ראשון בארץ עבד בהוראה".
לימים קנתה המשפחה בית בקריית גת, שם הם מתגוררים עד היום. מרון גרה בשכנות להוריה וקשורה אליהם מאוד. היא שבה ומספרת על קליטה טובה בישראל. "לא הרגשתי גזענות. אח שלי ואני היינו השחורים היחידים בבית הספר והתקבלתי באהבה והתלהבות" היא נזכרת.
"אני ציירת, אבל מציור לא מתפרנסים"
כבר מגיל צעיר היא ניחנה בכישרון אומנותי וחלמה להשתלב בתחום העיצוב והאמנות. "אני ציירת, אבל מציור לא מתפרנסים" היא אומרת בחיוך. בתיכון היא יצאה עם חבר מבוגר ממנה ובכיתה י"ב גילתה שהיא בהיריון לא מתוכנן. היה לה ברור שלמרות שהבינה שהיא לא רוצה לחיות כל חייה עם הבחור, את הילד היא לא מפילה ומגדלת. הוריה רצו שהיא תתחתן והיא התחתנה אך מהר מאוד לאחר הולדת בנה אביתר, היום בן 19 היא פירקה את החבילה ושבה לבית הוריה. "הייתי ילדה שמגדלת ילד. בסופו של דבר הורי הבינו אותי ועזרו לי מאוד".
היא החלה ללמוד עיצוב שיער בבית הספר של שוקי זיקרי ועם תום הלימודים החלה לעבוד בסניף של זיקרי בבאר שבע והצליחה מאוד. "לפני 12 שנה בערך נפתח בתוך הסניף של שוקי זיקרי חנות איפור של רשת האיפור "מאק". תמיד ידעתי שאני אעסוק גם בזה ובמיוחד שעיצוב שיער ואיפור משלימים זה את זה".
יש מישהי שהיית רוצה לאפר?
"פה בארץ כבר נגעתי בדוגמניות. בחו"ל הייתי רוצה לאפר את את ריהאנה וליידי גאגא וגם שחקניות מפורסמות ומבוגרות כמו אליזבט טיילור שנותרה אישה יפה אבל מאתגר יותר לאפר אותה מאשר דוגמנית בת 19".
מרון נמצאת בזוגיות עם בן זוגה בעשור האחרון ואבי בתה שי לי, בת ה- 7. בן זוגה גוייטום סנגל עלה מאתיופיה מספר חודשים לפני שהכיר אותה. הם החלו כידידים והפכו לאוהבים. "הוא ההיפך ממני. עובד בקידוחים. אנחנו מסתדרים טוב אומרים שבפעם השנייה זה יותר טוב".
איבוד האח והתינוקת
תקופה לא קלה עברה מרון. לפני כשנתיים היריון שלה הסתיים בלידה שקטה והיא איבדה את התינוק. "כל ההיריון היה תקין. כשבועיים לפני מועד ניתוח קיסרי הלכתי לבדיקה של הערכת משקל העובר. שם גילו שהתינוק סובל מבצקות זה נקרא ' הידרופס פטאליס' הצטברו לו מים בגוף וגם שיש לו מום בלב ושהוא לא ישרוד. מקסימום שבוע אחרי הלידה" היא נשלחה בדחיפות לבית החולים מחשש שתפתח רעלת היריון ושם עברה לידה שקטה. חודשים ספורים לאחר המקרה היא איבדה בנסיבות טרגיות גם את אחיה.
מרון התמודדה עם התקופה הקשה בחייה ובחרה בחיים. היא מציינת שבחיים צריך לקבל הכל. את הטוב ואת הרע. "חיים רק פעם אחת. צריך ללמוד לשחרר ולקבל את הטוב והרע" היא אומרת. "בין כל הטוב ובין כל השמחה יש גם חלק דברים קשים וזה בסדר, מה שצריך מקבלים השאלה איך מתמודדים עם זה. מה שצריך להגיע מגיע, אפשר לעצור השאלה אם אתה מרים את הראש צועד קדימה או מוריד האת הראש ונשאר באותו מקום. זה כואב זה חורה, אמרתי לך הורים שמאבד ילד אין לזה מילה לתאר, אישה מתאלמנת או גבר, או מאבד אח, אבל הורה שמאבד ילד אין לי מילים".
גם לאחר אובדן הילד היא אומרת שצריך להרים את הראש ולקבל את מה שצריך לקבל. "יש דברים יותר גרועים זה מתגמד יש דברים שאת אומרת זה סוף העולם, כשיצאנו משם היתה מישהי שהוציאו לה את הרחם ואז… את מבינה לאן אני רוצה להגיע, אני כאבתי על זה והיא כאבה על שלא תוכל להביא בכלל. אנחנו לא בוחרים מה יקרה, אין שליטה על דברים רעים שקורים כמו מחלות אבל יש לנו שליטה על איך לבחור להגיב ולחיות את החיים שלנו. זה מה שלמדתי מהורי ומה שאני מעבירה לילדיי".
