נטלי ארמה מפיקת אירועים באגף אירועים בעיריית אשדוד ששכלה את בעלה שרון ארמה זל בעזה בפוסט מרגש לציון 20 שנה לנפילתו בשנת 2000 בעזה. צלף מחבל רצח אותו. היום היה שרון אמור להיות בגיל 44. בין 24 היה במותו.
"מה עושים אם הספירה מתייחסת אל מי שאיננו?
אם היא מציינת שנים של היעדר?
האם הכללים הללו תקפים גם אז?
האם גם במקרה כזה המבט יכול להיות מופנה לשני העברים?
עשרים שנה שאתה כבר אינך. זו כברת דרך שכביכול עשינו. על פניו, כולנו המשכנו בחיינו, אולם הכאב ממאן להרפות.
לתחושתי, המכה ניחתה עליי זה עתה, והזמן אינו מקל ואין בו מרפא.
אכן, כלפי חוץ הדברים נראים ככאלה שמצאו להם נתיב להתנהל בו. כאילו סודרו בתבניות שיש בהן היגיון או לפחות סדר כלשהו.
אולם, בפנים המציאות שונה בתכלית. הגעש הבלתי פוסק של החסר והגעגוע הולמים בעוצמות זהות לאלה שהכרתי בימים הראשונים ללכתך.
אנשים רוצים לחיות את חייהם ולכל אחד סאת הצער שהוא נושא. לכן, טוב שהשכול אינו בולט החוצה. כך הוא מאפשר לסביבה להמשיך בחייה, ולי להמשיך בחיים שקיבלו פנים, תוכן, צורה ומשמעות שונות לחלוטין מאז. אני איתך בכל רגע נתון. ואתה אתי – משקיף, שומר, מהול- והכול בשקט, בפרטיות שלי ושלך.
חסרונך, שרון, זועק לשמיים. הוא זועק ממסך המחשב, ממנו אתה ניבט אמיתי, מאושר,
חי ומלא עסיס. ההתבוננות בך אינה יודעת שובע. היא זו שנותנת את הכוחות לצעוד את הצעדים שנקצבים לכל יום. ואותן תמונות ממש, הן אלה שמנציחות את העובדה שאתה רק בתמונות.
אני לא רוצה להפסיק להתגעגע.
לעיתים נדמה לי שהגורל מתעתע בי. ליאב כל-כך דומה לך, ויש ואני מביטה בו ורואה אותך. מביטה בך ורואה אותו. הוא דומה לך בחיצוניותו, בקווי המתאר של הפנים והתנועה. והמון תכונות שלך – פנימיות, עמוקות, מהותיות, מתגלות אצלו וזה מפעים ומרגש ומתעתע. ליאב הוא ליאב ואתה- אתה. וליאב חביבי הוא המתנע, הסיבה שלמענה אני נושמת את נשימות היומיום. הוא הישות שדואגת שלא אתפרק, אלא אשאר מהודקת.
שרון,20שנה וכאילו עכשיו.
שלא כמוני, אתה יפה ומלא כוח כפי שהיית עד לכתך. השקף עליי וגע בי דרך כל תווך אפשרי שהיקום מעמיד לרשותך, לרשותנו. הגוף כואב והנפש פצועה בגלל המרחק העצום בינינו, בגלל הידיעה שהוא לא יוכל להצטמצם לעולם.
נטלי וליאב.
יום הולדת שמח, תחגוג עם מלאכים ואנחנו כאן נמשיך לאהוב אהבה שלא תלויה בדבר♥️
