אריה אזולאי שהיה מורה להיסטוריה במקיף א' (אז, המקיף הממלכתי היחיד באשדוד) נענה לבקשתם של סגן ראש העיר והממונה על החינוך עדי עם שלום ומנהל מחלקת החינוך העל יסודי אלישע לוי והקים 4 חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים את מקיף ג', שמנה כ-1800 תלמידים וכ-120 מורים, אותו ניהל במשך עשור. אני הצטרפתי לצוות מקיף ג' ב- 1980, 4 שנים לפני שאריה החליף את כיסא מנהל מקיף ג' בכיסא ראש העיר אשדוד. השנים הללו היו בין המשמעותיות ביותר שלי במערכת החינוך, לא מעט בזכותו של אריה.
עבורי אישית, היווה אריה דגם והשראה כמחנך ומורה והיה הפדגוג הטוב ביותר שעבדתי אתו אי פעם במהלך למעלה מ-30 שנות הקריירה החינוכית שלי. אמרתי את שבחו בפניו, בשיחה אישית, כשהסתיימו ביננו יחסי מורה מנהל, בה ברכתי אותו לרגל בחירתו לראש העיר.
פגישתי הראשונה עם אריה התנהלה "ברגל שמאל". היא התקיימה בשלהי החופש הגדול ערב שנה"ל תשמ"א (בה התחלתי לעבוד במקיף ג') כשאריה שב בקיץ 1980 משליחות הסוכנות היהודית בדרום אמריקה כדי להמשיך לנהל את בית הספר.
חודשים ספורים קודם שובו לאשדוד עברתי לחינוך העל יסודי והתקבלתי למקיף ג' כמרכזת שכבה ט', שרוב תלמידיה היו תלמידיי, בוגרי כיתות ח' בבית ספר "רעים". לפגישה הראשונה שלנו "להיכרות ותיאום" הזעיק אותי אריה טלפונית מעכשיו לעכשיו. אחרי מחאתי על ההתראה הקצרה, שלא זכתה אפילו לתגובתו, התייצבתי תוך שעה קלה במשרדו כשאני מצוידת בתוכנית השנתית שהכנתי בדקדקנות לקראת ריכוז שכבה ט'.
לתדהמתי הרבה אריה הודיע לי שהסיכום שלי עם דב גינזבורג (סגנו של אריה שמילא את מקומו כמנהל המקיף) לפיו ארכז את שכבת כיתות ט' מבוטל ונוכח הקמתה של חטיבת הביניים ארכז את המחזור הראשון של כיתות ז', משום שאני היחידה במקיף שהיא בעלת ניסיון עם שכבת הגיל הזו.
למותר לציין שהתנגדותי וניסיונות השכנוע שלי העלו חרס. אריה היה נחוש בהחלטתו ופסק בסמכותיות שאפיינה אותו "אני מעניק לך את כל הסמכויות וגם את כל האחריות, ויש לך את כל הגיבוי שלי". ואכן קיבלתי את תמיכתו וגיבויו בשנה המדוברת, שהיתה מאתגרת לכולנו.
ואם בעבודה המאתגרת המדוברת לא היה די, עברתי לאחר שנתיים על פי החלטתו של אריה ועם לחץ "קל" מצידו, לרכז שכבות בחטיבה העליונה שבהן חינכתי את הכיתות המקצועיות מסמ"ם (מסלול מקצועי מיוחד), ומסמ"ר (מסלול מקצועי רגיל), שהיו המאתגרות ביותר בשכבה.
אני לימדתי בכיתות המדוברות ספרות ותנ"ך ואריה, המנהל שכבר היה בדרכו לדוקטורט, לימד בהן במסגרת מחויבותו ל-6 שעות הוראה בשבוע, היסטוריה ואזרחות. זאת על פי משנתו החינוכית הסדורה שהתלמידים הללו זקוקים למורים טובים, שיביאו כל אחד מהם למקסימום שהם יכולים לעשות. למגינת ליבם של תלמידנו המשותפים הם לא זכו ב"שיעורים חופשיים", כי אריה הקפיד שלא לבטל שיעורים בגלל מחלתו או תפקידו הניהולי. התוצאות לא אחרו לבוא ולא מעט תלמידים ניגשו בנוסף לבחינות הגמר המקצועיות גם לבחינות בגרות בהיקף של 2 יחידות לימוד, במקצועות החובה ששנינו לימדנו. חלקם גם השלימו בהמשך תעודת בגרות מלאה, שפתחה בפניהם אפשרויות מגוונות.
אריה, הטביע את חותמו החינוכי והחברתי בבית הספר ויוזמותיו, שהתאפיינו בחשיבה מחוץ לקופסה תוך התאמה למציאות, הביאו לכך שנציגים ממוסדות חינוך ברחבי הארץ עלו לרגל למקיף ג', בהמלצת משרד החינוך, כדי ללמוד ממנו. היו לא מעט נושאים חינוכיים, חברתיים ופוליטיים שאריה ואני ראינו עין בעין. זאת כי היתה לנו שפה משותפת כבוגרי תנועת נוער, כעוזבי קיבוץ, כהורים לבן חוזר בתשובה, וכהורים לתלמידים במקיף ג' בו עבדנו, מצב שהיה לא אחת בעייתי.
מאז שאריה נבחר לראש העיר הצטלבו דרכינו במהלך השנים פעמים רבות, שקצרה היריעה מלתארם. אחת הפעמים היתה כשאריה ביקש ממני להגיש מועמדות לפרויקט שהוא יזם, להנצחת חללי מערכת הביטחון האשדודים, עבור "בית יד לבנים" באשדוד, שהוא היה מקימו והיו"ר שלו עד סוף ימיו.
התלבטתי מאוד, הן משום שהייתי עסוקה והן עקב כובד המטלה אבל אריה כמו אריה, שהיה גם ביצועיסט ובעל כושר שכנוע יוצא דופן, לא הרפה ונרתמתי למשימה. באותה עת עמד מספר החללים על למעלה מ-250. נפגשתי במשך למעלה משנתיים עם כל המשפחות וכתבתי את סיפורו של כל אחד מהחללים.
אריה גם הגה גם את המתכונת הפיזית של ההנצחה. כל סיפור שכתבתי הועתק על ידי סופר סת"ם ( שהיה עולה חדש מהונגריה ואריה שמח לספק לו עבודה) לעמוד קלף גדול שבראשו תמונת החלל. העמודים נחלקו לפי סדר הא' ב' בין 4 כרכים גדולי מידות עטופים בעור צבי משובח שהונחו על דוכני נואמים, כדי שניתן יהיה לדפדף בהם. שמעה של ההנצחה הייחודית יצא למרחוק וגרם לכך שרבים מרחבי הארץ באו לחזות בה. לימים אוחסנו הספרים וההנצחה עברה ברוח הזמן למחשב.
בפעם אחרת הצטלבו דרכינו ב-1986 כשאריה היה ראש העיר הראשון בתולדות המדינה, שנעצר אי פעם. הוא נעצר באישון לילה באופן מתוקשר בנוכחות "במקרה" של עיתונאים וצלמים והוחזק 10 ימים במעצר במסגרת חקירה בהאשמות של לקיחת שוחד. המשטרה ספגה סטירה מהדהדת מידי פרקליטות הדרום, שסגרה לאחר מספר חודשים את התיק משום שלא נמצאו ראיות לטענות נגדו.
כשאריה היה במעצר נסעתי אליו ל"אבו כביר" עם עורך הדין שלו. מאחר שכעיתונאית לא יכולתי לכתוב על מה שחוויתי משום שזה היה נחשב לשיבוש הליכי חקירה, קיבלתי את הסכמתו של אריה לראיין את רעייתו רחל, אם היא תסכים לכך. הראיון עם רחל התפרסם בכתבה בלעדית ב"כאן דרום" של רשת שוקן, ושיקף את הפן האישי והאנושי בפרשה. כשנסגר התיק התראיין גם אריה וסיפר לי בין היתר כי בהיותו במעצר שאב עידוד מתמיכת התושבים כשרחל סיפרה לו שברחוב באשדוד אומרים שהפעם יש עשן בלי אש. על החוויה הקשה שעבר אמר "עברתי פרשת דרייפוס חדשה שכאילו שוכתבה בדמיונו הקודח של קפקא". ההגדרה הזו לא הפליאה אותי כי אחרי הכל התואר הראשון שלו היה בהיסטוריה וספרות.
אריה אזולאי ז"ל, לא עשה "הנחות" לאיש וגם לא לעצמו. כמנהל בית ספר וגם כראש עיר זוכרים אותו כאדם של עקרונות ללא שום פשרות, בימיו הראשונים כראש עיר הוא עמד בכניסה לבניין העירייה (כמו מנהל בי"ס) ופיקח על כניסת העובדים בזמן…וגם דאג לסגירת הלישכה מפני מבקרים אקראיים ותומכים למיניהם…הדבר כמובן עורר עליו תרעומת וביקורת ולקח לכולם זמן להתרגל ל"איש החדש בלישכת ראש העיר"..הכרתי בחלוף השנים בלב החם שמאחורי התדמית הקשוחה של אריה..במרץ והאנרגיה הבלתי נלאים שלו לטובת העיר אשדוד ומעל הכל החוש הפדגוגי הבלתי נשכח שלו. יהי זכרו ברוך