ד"ר פארוק שבתאי היה זמין בכל יום, בכל שעה למטופליו. אם לא מצאת אותו במרפאתו ברחוב רוגוזין, תמצא אותו בביתו או במרפאה הפרטית שלו. עונה לכל אחד ומשתדל לעזור לכל פונה. הייתה תקופה שגם נרקומנים ניצלו את טוב לבו, כדי לקבל מרשמים נרקוטיים. מה שכמעט גרם לשלילת רשיונו כרופא. הוא עזר לכולם בדרך כלל מתוך טוב לב ולא בגלל כסף.
הוא נולד בקהיר שבמצרים ועבר מסכת התעללויות קשות., החל ממאסר בן שנתיים בכלא הידוע לשמצה בקהיר, בגלל היותו יהודי ציוני. אחרי מלחמת ששת הימים שבה הביס צה"ל את חילות מדינות ערב (מצרים, סוריה, ירדן ועוד) החליט נשיא מצרים ג'אמל עבד נאצר להכניס חלק מהיהודים בארצו לכלא, וביניהם היה ד"ר פארוק שבתאי.
ההתעללות ביהודים הייתה קשה מאוד. רק בהתערבות מדינות העולם גורשו היהודים ממצרים. משפחתו של ד"ר שבתאי היתה ביניהם. שלטונות מצרים נהגו ביהודים באכזריות רבה, ולא משנה מה עיסוקם. ד"ר פארוק נקרא על שמו של המלך פארוק מלך מצרים לפני ההפיכה של עבד נאצר וזה לא עמד לזכותו. ממצרים עבר צרפת ושהה שם כששה חודשים, למרות שיכול היה להשתלב כרופא באחד מבתי החולים בצרפת.
בשנת 1969 החליט כציוני לעלות ארצה, תחילה התגורר באשקלון, והספיק לעבוד תקופה בבית החולים ברזילי. כעולה ציוני התגייס לחיל הים באשדוד בשירות חובה, ושוחרר אחרי שנה וחצי.
עם שחרורו מחיל הים החליט לבנות את ביתו באשדוד יחד עם אשתו לילי. בני הזוג שבתאי השתלבו בחיי החברה באשדוד ובחיי הקהילה הקראית בעיר שהשתלבה בכל תחומי החיים בעיר, קהילה שהקריבה ממיטב בניה ובנותיה במצרים למען המדינה, חלקם הוצאו להורג כמו ד"ר מרזוק ואחרים רבים. הוא ורעייתו לילי דיברו שפות צרפתית, אנגלית, ערבית על בוריה וכמובן עברית.
"הפרופסור שבתאי"
ד"ר שבתאי היה רופא שבנגיעת יד שלו על גופו של החולה איבחן את המחלה של הפציינט. אם היום פונים חולים לפרופסורים מומחים לענפי רפואה שונים, ד"ר שבתאי היה "הפרופסור" באשדוד והסיפור הבא שנוגע לבני, יעיד על כך.
בשנת 1978 התגוררתי ברחוב אריה בן אליעזר. ברח' אברהם עופר הסמוך היה גן ילדים עירוני, בני הקטן שרון (גלילי) הלך בכל בוקר לגן ילדים, המרוחק כמה עשרות מטרים. בשעה אחת בצהריים היה חוזר לבית לבד. באחד הימים הילד לא הגיע הביתה בזמן, ואשתי עזבה הכל והלכה לגן לראות מה קרה. כשהגיעה לגן היא ראתה את שרון מעולף ומטושטש בגן, בהשגחתה של עוזרת הגננת שנשארה לשמור עליו עד שההורים יגיעו. באותה תקופה לא היו טלפונים ניידים, ולמעט משפחות היו טלפונים של בזק ולא היו הרבה כאלה.
אשתי שאלה את העוזרת 'מה קרה לילד?' ועוזרת הגננת סיפרה לה "בבוקר הגיע לגן כשהוא לא מרגיש טוב”. מתוך טשטוש שמע הילד שרון את תשובתה של עוזרת הגננת, ובקושי הוציא את המשפט הבא: "אמא לא נכון, נפלתי מהסולם בגינה". מתברר, כי הילד (שרון) שיחק עם חבריו בהפסקה, טיפס על סולם המשחקים בגינת הגן החליק נפל על בטנו, קרע את הטחול וזרם דם נשפך לתוך חלל בטנו". נראה שלא הייתה השגחה על הילדים בהפסקה, ואף אחת מהעובדות לא הבחינה בנפילתו מהסולם.
שרון בני נלקח לתחנת מד"א שנמצאה אז בסמוך לגן ברובע ד'. הוא צעד רגלית כשהוא מדמם דימום פנימי, ובמד"א לא הבחינו בכך. "כנראה הוא לא מרגיש טוב, זה יעבור", כך אמרו לעובדת, ושוב חזר רגלית לגן. דבר שהגביר מאוד את זרם הדם הנשפך בתוך חלל הבטן. אני בטוח שאם היו אומרים במד"א שהוא נפל, היה מפונה מיד לבית החולים.
אשתי החליטה לקחת אותו לביתו של ד"ר פארוק שבתאי הנמצא ברובע ד'. ד"ר שבתאי בחושיו הטובים לחץ לו על הבטן, וביקש מיד לפנות אותו לבית החולים. מיד היא "טסה" לבית החולים ׳ברזילי׳ באשקלון. הילד הוכנס לחדר ניתוח, וכרתו לו את הטחול. תהליך הריפוי היה ארוך וקשה. "זה היה נס שהוא נשאר בחיים" כך אמר הרופא שניתח אותו. עניין של עשר דקות אם היה מגיע מאוחר, הוא לא היה בחיים.
זה היה ד"ר שבתאי פארוק, שחיי בני שרון ניצלו הודות לו, ועל כך מגיעה לו תודה גדולה.
