היות שבנוסף על עבודתי רבת השנים ככותבת וסופרת, אני גם מאמנת אישית ויועצת, רבים מתושבי העיר -גם כאלו שאני לא מכירה- מרגישים בנוח לפנות אליי, להזדהות בשמם, לספר שהם קוראים ואוהבים את הטור שלי, ואז לשתף בהתנהלות ביתי ומשפחתית משלהם.
אני נהנית בכל פעם מחדש. בצעירותי קראו לי "הכותל", כי ידעו שאם מספרים לי דבר מה ומשתפים בסודות, אין סיכוי שהם ייצאו החוצה ויש סיכוי שהפריקה והשיתוף רק יועילו. גם כאשר למדתי אינספור קורסים ותחומים, אני עדיין מוצאת, שכל שיתוף כזה פרטי, אישי, של אנשים מתוך ניסיון חייהם, מועיל אפילו יותר מתאוריות למיניהן. כל שיתוף כזה, שאני מקבלת בהודיה גדולה, הוא הוא מאגר בלתי נדלה של רעיונות להתנהלות טובה ובריאה, בבית ובמשפחה, שהרי אין בה כבר נכון ולא נכון, כי כל כך הרבה רגשות מעורבים בפנים, אך התנהלות שמאפשרת הפריה הדדית, שמחה, רוגע ונתינה.
אישה מהממת שפגשתי כך השבוע שיתפה אותי באורח חייה, ותראו כמה רעיונות נפלאים למדתי ממנה. רק בעזרת פעולת ה"שיקוף" שביצעתי. הקשבתי, חזרתי על המילים וניסיתי לפענח מה עומד מאחוריהן.
איזה הורים באמת תרצו להיות?
היא סיפרה שהיא אמא לארבעה וכבר סבתא לנכדים מתוקים, שהם כל עולמה, שש בבוקר כבר רצים טלפונים וסרטונים, שמאחלים לה יום נעים ומשתפים אותה בהדדיות. נשואה שנים רבות לבעל ומשקיעה בזוגיות לא מעט, ובמקביל מנהלת קריירה מצליחה ואהובה מאוד במשרד שלה, מתחזקת חברויות רבות שנים.
במילים אחרות: האיזון הדק הזה, שבין האישה והאמא, האיזון הזה שמצליח לשמור עליה, כי היא גם נותנת וגם מקבלת. גם משקיעה וגם משקיעים בשבילה. היא גם מסייעת עם הנכדים ומעניקה להם אהבה עצומה אך גם מקבלת מהם קשר אוהב ובלי תנאים, כך שהיא יוצאת "מוטענת" אל עמל יומה. בעבודה הסיפור דומה, היא אמנם מקצועית ותורמת אך מהצד השני היא מרווחה חברות וחיי חברה, לא מובן מאליו.
היא סיפרה שארבעת ילדיה שומרים ביניהם על קשר חם ואוהב, דואגים אחד לשני, מתעניינים, עוזרים, אכפתיים, בקיצור החלום של כל אמא, שנותנת את הנשמה ומצפה שמשפחתה תהיה מלוכדת. כששאלתי איך היא חושבת שהצליחה בכך, הסבירה: "מעולם לא עשיתי אפליות, כולם קיבלו יחס שווה ובעיקר המון המון אהבה, בלי גבולות. הנתינה שלי עשתה את זה".
במילים אחרות: אחים הם לעולם לא זהים. אפילו תאומים זהים יהיו שונים באופיים, בהעדפותיהם, תמיד יהיה הבדל ולו הקטן. אחים לא מתנהלים באופן זהה מול ההורים. בואו לא נשקר: יש ילדים שקל יותר לאהוב ויש ילדים שאנו אוהבים מתוקף היותנו הוריהם/מוריהם והם מאתגרים אותנו ומשבחים אותנו. כי ככלך שאנחנו מצליחים באמת לאהב גם אותם בלי תנאים, אנחנו הופכים להיות שלמים יותר ושלווים יותר. הנתינה, האהבה, שאנחנו נותנים, היא המקרבת. היא המודל של כל הבית. אחים שרואים הורים שנותנים להם בלי גבולות, אכפתיים, מתחשבים, דואגים, מפנקים, הם ינסו לחקות זאת מול אחיהם.
לעומת זאת, אחים שרואים הורים קמצנים, צרי עין, ביקורתיים, שדואגים רק לעצמם, שאין להם צורך אמיתי בנתינה אלא רק מהשפה ולחוץ, שלא באמת אוהבים אלא רק עושים את עצמם ומנסים להעביר זמן, אחים כאלו לא ידאגו לאחיהם אלא לעצמם. הם יחפשו את האינטרס האישי, לא מתוך רוע לב אלא מתוך חוסר ברירה. לימדו אותם שאם לא ילחמו על שלהם לא יקבלו דבר, אז הם פוגעים אפילו באחים שלהם והעיקר לא לצאת מופסדים.
הדבר הנוסף שסיפרה לי היה מופלא במיוחד. היא סיפרה שהאחים הגדולים תמיד הביאו מאה ותשעים בכל המבחנים, אך הקטן מכולם הצליח להוציא ארבעים. ובכל זאת, שימו לב, היא תלתה את המבחנים שלו על המקרר! שיבחה אותו!! ועודדה אותו שיתקדם במבחן הבא רק בכמה נקודות.
במילים אחרות: האמא הנהדרת הזו, שיש לה חוכמת חיים וניסיון חיים ובעיקר לב ענק, החליטה שהציונים לא משקפים את מי שהבן שלה שווה בשבילה. כשהם קיבלו פרס על תעודה טובה, גם הוא קיבל. בתוספת מילות עידוד. היא האמינה בו שהוא מסוגל. היא ראתה כל מבחן כאבן דרך בתהליך ולא כסימן למי שהוא או למשהו שהוא חלילה אשם בו. הגישה החיובית והמעודדת הזו הצמיחה ילד שהאמין בעצמו, שהעז לנסות שטוב, שקטף הצלחות קטנות ובעיקר שמרגיש שדווה ערך לאחים המצטיינים שלו.
תודה על הזכות לפסוע איתכם במשעולי האימון והייעוץ וללמוד דברים נפלאים בכל פעם מחדש.
