וכך אמר הרב במהלך שיעור בבית מדרשו בעיר לוס אנג'לס בארצות הברית:
" בספרים הקדושים מובא שבט"ו בשבט נוהגים עם ישראל קדושים, להרבות באכילת פרות (מגן אברהם סי' קל"א) ובספר שבט מוסר (פרק ט"ז), הביא מצואת רבי אליעזר הגדול, שאמר: בני, הוי זהיר לברך על הפרות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא. וכן יש מנהג קהלות שבחג השבועות נוהגים לשטח בבית הכנסת אילנות ועשבים (שו"ע או"ח תצ"ד ב' ובבאר היטב), כדי שיזכרו שנדונים בחג השבועות על פרות האילן ויתפללו עליהן. ולכאורה קשה, שהרי אמרו חז"ל (ר"ה ב' ע"א) שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וכן אמרו חז"ל שחג השבועות הוא ראש השנה ויום הדין לפרות האילן ובעצרת נדונים על הפרות. ואם כן, הלא מן הראוי היה, שבט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, יביאו לבית הכנסת אילנות, שזהו ענינו של יום. ובחג השבועות שהוא ראש השנה לפרות האילן, ירבו באכילת פרות. ומדוע איפה מחליפים את המנהגים.
ונראה לבאר, שכאשר דנים את האילנות בט"ו בשבט, מביאים את פרותיהם, כדי ללמד עליהם רחמים, ולכן דוקא בט"ו בשבט שזהו הזמן שהאילנות נדונים עליהם מביאים פרות, כדי שנראה את הטוב שהאילנות מוצאים, ועל ידי כך נתעורר לבקש עליהם רחמים ביום הדין שלהם. וכאשר דנים את הפרות בחג השבועות, מביאים אילנות ושוטחים אותם בבית הכנסת, כדי לזכר מנין יצאו הפרות, וכדי שילמדו עליהם רחמים.
ומזה נלמד על חובת האב והאם בחנוך ילדיהם לדרך טובה וישרה, והינו, שכאשר מן השמים דנים את ההורים, שהם בבחינת האילנות שצומחים מהם פרות, אזי מביאים בשעת הדין את פרותיהם – את הבנים, כדי לראות איך ההורים גדלו וחנכו אותם, ולפי זה דנים את ההורים. ואם ההורים חנכו טוב את בניהם ופרותיהם טובים, מוסיפים להם עוד אשר ונחת. אך אם ח"ו ההורים פשעו בחנוך הבנים, אזי כשמעמידים אותם למשפט מעוררים ומזכירים להם ענין זה. ואלו את הבנים דנים לפי הכוחות שנתנו ההורים בהם, כיון שלא דנים את האדם לפי מה שאין בו, אלא רק לפי הכוחות שאצורים בו ולפי החנוך שהוריו נטעו בו.
ולכן האדם צריך להתחזק מאוד בכל כוחו ובכל לבו למסר נפשו לחנוך בניו, שיעשו פרות קימים ועומדים לעד, ועל ידי זה העמל לא יהא לריק ולתהו, כי חיי עולם הקב"ה נטע בתוכנו, ואם האדם מקים את המצוות ועושה את רצון ה' כדבעי, על ידי כך קונה לעצמו חיי עולם נצחיים. ואנו באנו לעולם הזה כדי לעמל בגדול וחנוך הבנים, לטפח ולשמר את כרם בית ישראל, ולכן צריך להזהר לעבדה ולשומרה כראוי וכדבעי, כדי שהדורות הבאים אחרינו יהיו ישרים ומברכים לעדי עד עם קיום נצחי ולדורי דורות. כי אם אין המשך וקיום למה שהאדם חנך את בניו, ופרות החנוך לא עלו יפה, וכמו שאמר הנביא "ויקו לעשות ענבים ויעש באשים" (ישעיה ה' ב'), סימן מבהק הוא שגם הראשית לא היתה מתקנת כראוי, ויסודות החנוך לא היו עומדים איתנים. וכל אדם צריך למסר את נפשו בתפלות ובמעשים כדי שחנוך בניו יצליח.
ואמרו חז"ל (שבת כ"ט) המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גויים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שישן, פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה, חיב. ופרשו הקדמונים, דהנה כתוב (משלי כ' כ"ז) נר ה' נשמת אדם, והינו, שהנשמה של האדם נמשלה לנר, שעל ידי התורה והמצוות מדליקים בו אור. ולכן אמרו חז"ל, שהמכבה את הנר, הינו, אדם שלא מחנך בכל כוחו את בנו, וכביכול גורם הוא לכבות את נר נשמת בנו. אם מתירא הוא מפני גויים או מפני לסטים או מפני רוח רעה, והינו, שיש גזרות ושמדות בעם ישראל, ורוחות רעות מנשבות בעולם ומונעות את האדם מלקים את חובתו, או מפני החולה, שבנו חולה ואינו יכול לשאת בעל המצוות, א"כ אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה. אבל אם חס הוא על הנר או על השמן והפתילה חיב, והינו, אם האב חס וחומל על בנו שלא ליסרהו ולהוכיחו שילך בדרך טובים, ומחמת רחמנות לא מטריח את בנו להשכים ולהעריב ולשאת על עצמו עול תורה, אותו אב מתחיב בנפשו על פשיעתו בחנוך בניו, ועליו נאמר חושך שבטו שונא בנו (משלי י"ג כ"ד).
ואם ירצה האדם לבדק ולדעת בשעה שעולים בלבו רגשי רחמנות על צאצאיו, אם הם רגשי רחמנות אמתיים, או אכזריות במסוה של רחמנות, יראה ויבדק על מה הוא מרחם, ובאיזה ענינים תכונת הרחמנות גורמת לו לחמל על ילדיו. אם מחמת הרחמנות הוא רוצה לותר ולמנע מילדיו דברים שבקדשה, ידע שרחמנות זו היא עצת היצר ושרשה נעוץ באכזריות ורשעות. אבל אם רחמנותו של האדם גורמת לו לרחם על בניו בשאר ענינים, זוהי רחמנות של אמת, ומקורה מטהר לבם ומדותיהם של בני ישראל. וענין זה רמוז במה שאמר ירמיה הנביא, ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, והינו, שמחמת הרחמנות שהיתה על דברי קדשה, נגרם שהגיעו לאכזריות כל כך גדולה עד שבשלו את בניהם, כיון שרש אותה הרחמנות היתה נטועה באכזריות.
לכן חובה גדולה מטלת על כל אדם לבדק את עצמו תמיד בעניני חנוך הבנים, שהרי מן השמים זכו אותו ומסרו בידו פקדון, נשמה קדושה וטהורה, ועליו מטלת החובה לחנך ולהאיר את נשמת בנו באור התורה והמצוות, שעל ידי כך תאיר נשמתו באור נצחי לדורות.
