מכון טמיר משתף פעולה עם יותר מ- 200 מטפלים בתחום הפסיכותרפיה ברחבי הארץ זה בעצם סוג של פסיכומטר, שמתאר תמונה די רחבה של המצב הרגשי בישראל. תוכל לספר מה קרה בפסיכולוגיה במהלך השנתיים וקצת שעברנו?
טמיר: ״כמו בהרבה מקרים של משבר המוני, ראינו בתחילת הדרך ירידה משמעותית בהיקף הפניות. אם את זוכרת, אנשים רוקנו את המדפים בסופר. מה שנחטף זה בעיקר נייר טואלט, אבל דרישה דומה נרשמה בכל מוצרי הצריכה הבסיסיים. במצבי הישרדות כאלה בני אדם מפנים גב לטיפול נפשי כמענה רלוונטי, הוא נראה כמו מותרה ואפילו נתפס כמחליש לפעמים, כי למי יש כוחות להתחבר ולדבר על קשיים רגשיים?.
אז זה היה צפוי, אבל מה שראינו והיה חדש וקצת מבלבל זה ההבדל בין משבר גלובלי למשבר לאומי. בניגוד למשבר ביטחוני, כמו ״שומר החומות״ נניח, הקורונה לא הביאה עמה את הלכידות הקבוצתית, אותה שותפות גורל שיש למדינה שמתגייסת להילחם על קיומה. במקום הלכידות המוכרת של ישראלים בישראל ראינו מציאות שדורשת לכידות של בני אדם באשר הם.
ללכידות הלאומית יש ערך תרפויטי וחסרונה היה מורגש. לא היה מעגל להיאחז בו וזה החריף את הקשיים הנפשיים, שהתאפיינו בשלב הזה בעיקר בחרדה בריאותית וכלכלית. זה נכון שהייתה ׳שירת מרפסות׳, סיירות שנלחמו על משלוחי חיסונים ועוד יוזמות קהילתיות יפות ומעוררות השראה, אבל כל אלה לא הצליחו לספק את המוטיבציה והתקווה שמספק ההמון במצבי חירום. היה פה חוסר אונים, לא שותפות גורל״
מכון טמיר התגייס גם כמחבר בין קצוות, חיבור שאתה אומר שהיה חסר במגפה.
טמיר: ״אני מאמין שכן. חלק מהחזון של המכון זה עבודה קבוצתית וניסינו למנף את זה. במקרה הזה מתוך מה שלא בא לשמה בא לשמה, כלומר הייתה לנו כוונה מחקרית אבל עזבנו את המחקר והתמקדנו בתמיכה קהילתית. בערך באמצע הדרך קיימנו קבוצה פתוחה בזום שמטרתה לפתוח דיאלוג אישי וקרוב בין מתנגדי חיסונים לבין מי שהתנגדות לחיסונים מקוממת אותם. בהתחלה חשבנו שכל המתנגדים להתחסן הם חסידי קונספירציות, אבל התבדינו, מסתבר שיש המון שבכלל סובלים מחרדה ממחטים, אחרים מאמינים פשוט ביכולתו של הגוף להשתקם בעצמו הייתה קבוצה גדולה של אנשים אינטליגנטים שהרפואה לימדה אותם לאורך החיים שחייבים הוכחות מחקריות לפני שמזריקים לגוף חומרים כימיים. התקשורת הקבוצתית הזו, שקיימנו ביוזמה של מכון טמיר כמה פעמים, פתחה מרחב בינאישי שהייתה בו לגימטימציה מרגשת לפלורליזם של דעות ולהבדלים בין-אישיים, מצב שאפשר לראות בו את מציאות מעבר לשחור או לבן״.
מתי הישראלים חזרו שוב לטיפול פסיכולוגי וספציפית למכון טמיר?
טמיר: ״ניסיון העבר הוכיח את עצמו שוב. בכל משבר קולקטיבי מתחילים להיחשף הצרכים הפסיכולוגיים כשמגיעה תקופת הרגיעה והסירנות משתתקות. אחרי הסגר הראשון החברה הישראלית נראתה פוסט-טראומטית לחלוטין, עם זינוק באלימות במשפחה, בהתמכרויות, בחרדות ובדיכאון. המהלומה הנפשית הופיעה אחרי סיום הסגרים, עם החזרה שלנו לשגרה. אנשים כאילו יצאו מהמערות, מסונוורים מהשמש ונאלצים לפגוש מחדש את דרישות המציאות. אחרי הכל, היו בסגרים האלה הרבה רווחים משניים, כמו היציאה לחל״ת והיה לכולנו קשה כשהחיים הנורמטיביים דפקו שוב בדלת״.
איך התמודדותם במכון, כפסיכולוגים ומטפלים, עם זה שגם אתם סובלים מהמצב של הקורונה? איך אפשר לעזור ככה למטופלים?
איתן טמיר : ״המצב הזה מאתגר מאוד, כי העוזר והנעזר נמצאים באותה קלחת. זה רלוונטי לכל מקצוע, אבל אצלנו, המטפלים בשיחות, החוויה של טראומה משותפת בולטת יותר מכל עיסוק טיפולי. טראומה משותפת כשלעצמה היא מצב שלמדנו איך להתמודד איתו. הוא מוכר לפסיכולוגים שהמשיכו לטפל באוכלוסיה בכל הסבבים ברצועה, במלחמת לבנון השניה ובכל המשברים הביטחוניים לפניה. העניין הוא שפה נכנסה גם המגבלה של הקליניקה, לא יכולנו להיפגש פנים אל פנים, רק בווידאו. לפני הקורונה היו הרבה מאוד אנשי מקצוע שהרימו גבה לגבי האפשרות של טיפול בסקייפ או בכל פלטפורמה אחרת של שיחות וידאו. גם אני הרגשתי סלידה בסיסית מטיפול אונליין. זה הרי אמצעי תקשורת שהיה זמין עבורנו לפחות 20 שנה והיה פה קונצנזוס די נרחב שאן מה להיעזר בו אם קיימת אפשרות למפגשים פיזיים. הקורונה דרשה הסתגלות מהירה ויעילה של כל תחום הייעוץ הפסיכולוגי וזה שינוי גלובלי שהתרחש במקביל לשינוי העצום של הטל-רפואה. באופן מפתיע המעבר הזה נחל הצלחה יוצאת דופן. ראיתי את זה אצלנו במכון טמיר אבל מחקרים שמתפרסמים בחודשים האחרונים מראים שכל מקצוע הפסיכותרפיה עשה אדפטציה, וחשוב לראות שהמקצוע שלנו מתאפיין במקרים רבים עם פוביה טכנולוגית. אז הנה עובדה, בסוף מתרגלים להכל.
במכון נדרשנו לעיתים לעבוד עם מטפלים בצוות על התיידדות עם הרעיון של טיפול דיגיטלי, הרי אם המטפל מרגיש ניכור מהזום, איך המטופל ירגיש שניתן להתחבר ולעבוד?
נסיים בניהול השגרה הקלינית, יש לך מחשבות בעניין?
זה די ברור שמציאות מעורערת מזיקה לתהליכים טיפוליים. העניין הוא שלראשונה נאלצנו במכון טמיר לבחור בין הפסקת טיפולים לבין סיכון כלכלי קיומי. הפאזה הזאת הייתה ברבעון השני של 2020, כשבאמת אנשים הפסיקו לפנות או להגיע לטיפולים ולא היה לנו כסף לשלם משכורות. אני זוכר ששוחחתי בנפרד עם כל מטפל ומטפלת והצעתי את האפשרות של יציאה לחל״ת תוך עצירת הטיפולים לבין האפשרות של נכונות לקבל רק מחצית מהמשכורת של החודש שרק התחיל.
בסוף הצלחנו לשלם הכל לכולם כי המצב נרגע, אבל הדהים אותי לראות שכל הפסיכולוגים והפסיכותרפיסטים של מכון טמיר , ממש כולם, הסכימו להמשיך לעבוד ב-50% שכר. זה היה נטו עבור רווחת המטופלים וההכרה הזאת מרגשת אותי עד היום״.
