זכיתי להכיר את דני בן אבו לפני עשרות שנים, כאשר התחלתי דרכי בעיתונות. שנינו התבגרנו ועדיין, הדבר הראשון שרואים כאשר פוגשים את דני בן אבו הוא הפנים המצולקות, עדות חיה וכואבת לתופת של הפציעה ביום הכיפורים. אך מהר מאוד מגלים, שהפציעה הופכת כמעט לבלתי נראית, כאשר נסחפים אחר הכריזמה, היוזמה והאישיות של בן אבו, האיש שלא נתן לשום פיצוץ לשנות את מסלול חייו והמשיך לשעוט קדימה, למען הלוחמים הפצועים. ובתקופה כזו, מי ידע שנאלץ שוב להתמודד, חמישים שנה אחרי הפתעת יום הכיפורים הטראגית, עם הפתעה מייסרת לא פחות, שהשלכותיה עוד לא נודעו.
דני בן אבו, כיום כבר בן שבעים ואחת, נולד בקזבלנקה שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1962. במלחמת יום הכיפורים שירת דני כחייל סדיר ונפצע דני בקרבות הבלימה בסיני, פגיעה רב מערכתית שגרמה לנכות קשה ומורכבת וסבל רב מכוויות בכל הגוף. הוא עבר תהליך שיקום ארוך ביותר, ניתוחים פלסטיים מרובים ומורכבים, שבסופם שב לביתו והשתלב בחיים החדשים שנכונו לו.
דני היה מנהל מוערך שעבד 36 שנים בחברת החשמל. בשנת 2009 החליט להתמסר במלוא עוזו לספורט הנכים, לטיפול ושיקום של נכי צה"ל, ההולכים ומתרבים, אלו ששילמו ומשלמים מחיר יקר בגופם ובנפשם למען ביטחון המדינה. הוא כיהן כחבר מועצה בעיריית אשדוד והחזיק בהתנדבות את תיק הספורט. הוא שימש גם יו"ר ההתאחדות לספורט נכים. מהתחלה שימש כחבר ועד ארצי בארגון נכי צה"ל ותמך בפצועים רבים, שלא ידעו את דרכם. הוא אף כיהן כיו"ר הועד הפראלימפי. בענף ספורט הנכים, לדבריו, ניתן לראות הלכה למעשה את ניצחון הרוח על הגוף. כיו"ר הוועד הפראלימפי, הוביל ארבע פעמים את המשלחות למשחקים הפראלימפיים, שם צברו הישגים ראויים.
ולמרות הפציעה הקשה, גם בפן האישי דני הצליח, הקים משפחה יפה לצד ימימה רעייתו, אותה חברה אוהבת מהיסודי, שסייעה לו בשיקום. ימימה היא בתו היחידה של ראש המועצה הראשון רוברט חיים, מי שקיבל לעבודה את ראש העיר לשעבר אינג' צבי צילקר ז"ל. הם מתגוררים באשדוד, הורים לשלושה ילדים בוגרים, העובדים בנמל, באלתא ובחברת החשמל, וסבים לשבעה נכדים.
דני כיהן עשר שנים כיו"ר מחוז השפלה של ארגון נכי צה"ל, כיום הוא יו"ר הדירקטוריון של ארגון נכי צה"ל במחוז השפלה. בפברואר 2023 הוענק לדני בן אבו על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון אות המופת השיקומי. זהו אות שניתן לפצועי צהל שנפצעו בפציעה מורכבת משנת חיים והפגינו נחישות וחוסן בתהליך השיקום, הצליחו לממש את עצמם, להגשים חלומות ואפילו לתרום לא מעט לחברה כולה.
בטקס אמרה לימור לוריא, סמנכ"ל וראש אגף השיקום במשרד הביטחון, כי "דני שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים הוא סמל לנחישות, עקביות וסיוע לאחר, דני לאורך העשורים האחרונים, יחד עם השיקום המורכב איתו הוא מתמודד, הצליח לעזור לרבים הן בעבודתו בחברת החשמל והן בהתנדבויות רבות שמילא לאורך השנים לרבות קידום הספורט הפראולימפי בישראל".
"הרגשתי שהעור שלי נושר ממני כמו תפוח אדמה לוהט"
סיפור הישרדותו של דני בהחלט אמור לפאר כל ספר גבורות. באותם ימים הוא שירת כמט"ק בגדוד 9 בגזרה הצפונית בסיני. בצהרי השבת שהה בתעוז קטיה, צם והתפלל כהרגלו, כאשר בשתיים בצהריים צללו מיגים מצרים והמטירו אש נוראית. דני וחבריו סברו שזו כוננות ותו לא, אך מייד קפצו על הטנקים ודהרו לתעלה, שם התברר להם שפרצה מלחמה והם נלחמו בקרבות עזים בתעלת סואץ.
הכוחות המצרים כבר צלחו את התעלה וצבאו על המעוזים, וחוליות קומנדו מצריות היו פזורות בכל השטח, עד מהרה התברר להם שהמלחמה עקובה מדם. "יצאנו למלחמה במבנה מסודר" הוא נזכר "אבל מהר מאוד הבנו שכל טנק וכל חייל הוא צבא בפני עצמו. הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית. מולנו לחמו כוחות רבים, חמושים בטילי סאגר נגד טנקים, שצלחו את התעלה. זו הייתה מעין "מצדה", רק שבמקרה הזה התאבדנו על האויב תוך כדי לחימה. 67 חיילים מהגדוד נהרגו, בהם עשרה מפלוגה כ' שבה לחמתי.
הטנק של מוטי רטר, מ"מ המחלקה, שקע בביצות. הוא קרא לי בקשר וביקש חילוץ. נסעתי עם הטנק שלי לחלץ אותו. תוך כדי ניסיון החילוץ, הטנק שלי חטף טיל סאגר. התחלתי לבעור. חילצתי את עצמי מהטנק והתגלגלתי על הקרקע, כדי לכבות את האש שפשטה בסרבל שלבשתי.
מצוות הטנק שלי, הנהג והטען-קשר נהרגו במקום. התותחן נפצע קשה והגיב בקושי רב. הצוות של מוטי רטר פינה אותו באלונקה לכיוון הכוחות שלנו, ומאוחר יותר נודע לנו שנפטר מפצעיו. מוטי ואני נשארנו להמתין בשטח, בתקווה שהכוחות יגיעו לחלץ אותי. היינו מכותרים בקומנדו מצרי וככל שחלף הזמן, הבנו שאין סיכוי לחילוץ. הרגשתי שהעור שלי נושר ממני כמו תפוח אדמה לוהט. הייתי בהכרה מלאה, אפילו זוכר שעזרתי להוריד ממני את הסרבל הבוער.
השמיים היו אדומים מאש טילים. בכוחותינו האחרונים, בלית ברירה, התחלנו לרוץ מספר קילומטרים לכיוון הכוחות שלנו, כשמוטי ואני תומכים זה בזה. בסופו של דבר הגענו לטנק של המ"פ, נעם דביר ז"ל. נשכבתי על רשת ההסוואה בצריח הטנק, עד שפוניתי לתאג"ד. ביקשתי ממוטי שימשיך איתי לבית החולים, אך הוא המשיך להילחם בטנק הקצינים, שבו נהרגו כולם מאוחר יותר".
תהליך השיקום היה ארוך ומפרך: "פוניתי במצב אנוש לבית החולים איכילוב. הוגדרתי כאחד מנכי הכוויות הקשים במלחמה. הרופאים הודיעו לבני משפחתי שעשו את כל שאפשר ועכשיו נותר רק להתפלל. הייתי בתרדמת, והתפילות כנראה נענו על ידי רופא עליון, שהחליט כי עדיין לא סיימתי את תפקידי בעולם הזה. ימימה חברתי באותם ימים, אותה ילדה שישבה לידי בכיתה ג', הייתה שם לצידי לכל אורך הדרך, מאז ועד היום".
דני עבר עשרות ניתוחים פלסטיים כואבים ודווקא בסופם שמע משפט מחץ, מהאחות הראשית של המחלקה: "אולי בשדה הקרב נלחמת והצלחת לצאת משם בחיים, וגם בבית החולים הצלחת, אבל המלחמה האמיתית שלך מחכה לך בהתמודדות עם החיים בחוץ".
על המראה החדש המצולק אמר דני: "היא הושיטה לי מראה. הבטתי במראה ושם השתקפה דמות של אדם אחר. בגיל 21 נשקף מולי מראה חיצוני שלא היה לי קל לחזות בו."
ובכל זאת, הוא אומר, לא היה לו ספק לרגע שיחזור למעגל החיים. הצעד הראשון היה האמונה שעבודה היא הבסיס לשיקום. הוא החל כאמור לעבוד בחברת חשמל, התקדם וסיים שם 36 שנות עבודה מספקת. כאמור, ימימה הפכה לאשתו וכעבור שנתיים אף הפכו להורים. החיים קיבלו משמעות מחודשת.
חזון בית הלוחם עומד להתגשם
אם נפעיל את הזיכרון, הרי שבשנת 2000 התקבלה החלטה שבכל מחוז ייבנה בית לוחם. ערים שונות הוקדמו ומאז התקבלו החלטות שונות, עד שאבן פינה לבית הלוחם באשדוד הונחה כבר בשנת 2012 ולאחר שש שנים ארוכות אף החלו בבניית השלד. נערכה תחרות אדריכלים והייתה התלבטות אם הוא ייבנה באשדוד או בראשון לציון ואשדוד זכתה, בשל האוריינטציה הימית. צילקר ז"ל חלם על בניין שיעביר את המסר הערכי והתוכן בו יעביר את מורשת המדינה. אך הבנייה נעצרה בשל מחסור בכספים ותרומות. המקום הפך לפיל לבן, ואף למטרד.
והנה לאחר שנים ארוכות של שאיפות וניסיונות, נראה כי הגיע הזמן, ועוד בעת כזו כואבת ורוויית פצועים. ככל הנראה, בית הלוחם החדשני בישראל והחמישי במספר בארץ, נוסף על הקיימים בתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, ייפתח באשדוד. לפני זמן קצר התקיימה ישיבת הנהלה חגיגית, בה הוצג מבנה בית הלוחם באשדוד, אליו למרבה הצער יגיעו עוד ועוד פצועי המלחמה הנוכחית וכן פצועים ממלחמות קודמות שנאלצו לנסוע רחוק כדי להשתקם.
המבנה המיועד כולל כ- 6 גושי מבנים עיקריים, בהם אולם ספורט תקני, בריכה חצי אולימפית, מרכז פיזיותרפיה, בריכה טיפולית, אולמות כושר, סטודיו לספורט ופילאטיס, כיתות חוגים, אולם ביליארד ומסעדה. וכן בשטחי החוץ ייבנו מגרשי טניס, בריכת פעוטות, בימת אירועים ועוד. בית הלוחם אמור להיות מותאם לנכי צה”ל בכל סוגי הנכויות ובכל דרגות הנכות, ובו יוקם בין היתר אגף ייעודי לטיפול בנפגעי פוסט טראומה.
למרות שאבן הפינה הונחה כבר בשנת 2012, לקחו עוד כשש שנים עד שהחלו בבנייה אולם גם היא נתקעה בשל חוסר תורמים, הקורונה ושלל תירוצים, עקב אי תכנון נכון של מימון הפרויקט המקום נותר שומם ומוזנח כעוד 'פיל לבן' שהומלסים ומסוממים השתלטו עליו, אולם השבוע הוחלט לתת 'פוש' ולהתקדם אל עבר שלב ב', בתקווה לחנוך ולפתוח את המקום בהקדם האפשרי ולתת מענה, לצערנו לאלפי נכי צה"ל ונפגעי פוסט טראומה שנוספו מאז השבעה באוקטובר.
׳חרבות ברזל׳: המלחמה שהפתיעה אותנו שוב
במהלך אירועי 40 שנה למלחמת יום כיפור, כתב דני את השיר "יום תפילתי", לציין כי עבורו יום הכיפורים הוא יום זיכרון נוסף למלחמה ולחבריו לפלוגה, הלוחמים הגיבורים שנפלו על קדושת הארץ. לא היה לו מושג אז, שכעבור חמישים שנים לאותה מלחמה, תפרוץ כאן מלחמה מזעזעת לא פחות.
בין היתר מופיעות בשיר השורות המצמררות הבאות, המתארות את אשמת הניצול, כפי שהיא מתבטאת גם כיום באינספור הסיפורים מהשביעי לאוקטובר: "היום חייל הפקיד חיים עבור חיים למדינתי, היום אני נלחם עד כלותי ורק אתה איתי, שנים עברו ואין יום שמלחמה שכחתי, בעלומיהם דמויות אחיי וחבריי צרובות במחשבתי, אשאל ולא אבין למה אני זה נשארתי".
דני, אחרי כל השנים וכבעל צלקות גלויות, עדיין שואלים אותך על הפציעה?
"בעשור הראשון, השני, השלישי, נראיתי הרבה יותר קשה והיו עוצרים אותי ושואלים אותי. היום החברה השתקמה ויש הרבה מודעות לפצועים. בבתי ספר התלמידים שואלים ואני עונה בפתיחות. מספר להם הכל. זה חלק מהשיקום, להתאהב בצלקות שלך, ויש כאן מסר חשוב לכל אדם: אם אתה רוצה שאחרים יקבלו אותך קודם כל תקבל את עצמך. קבלה עצמית זה כרטיס כניסה לכולנו ".
היכן תפס אותך השביעי לאוקטובר?
"הייתי באשדוד ושמעתי כמו כולם את האזעקות ואת הדיווחים על מחבלים שחדרו. החתן שלי גוייס מיד כסגן אלוף. בהתחלה היה בלבול וחשש גדול, סגרנו דלתות, נעלנו ממ"ד, פחדנו שמא יחדרו מחבלים, דברים שמעולם לא חשבנו עליהם. גם הפחד מהטילים וגם החשש ממחבלים, כל הביטחון האישי התערער. ככל שעבר הזמן, המערכה עברה לצד האוייב וכשהיתה כניסה קרקעית התחיל לחזור לכולנו הביטחון. אני מייד הבנתי שהמשימה שלי זה לדאוג לצרכים של המשפחה וכך עשיתי".
ואיך הרגשת כשהבנת ששוב הפתיעו אותנו ופורצת מלחמה, כמו אז ביום הכיפורים?
"גורם ההפתעה החזיר אותי מייד למלחמת יום כיפור, בשישי לאוקטובר כשהתחילה אז המלחמה, בהפתעה מוגמרת. לכן הקונוטציה הראשונה הייתה: מה, מה שהיה אז חוזר גם היום?? מה לא בסדר?"
שבעה חודשים אחרי כבר יש לך תשובות?
"אני עדיין שואל את עצמי איך הופתענו אז ואיך הופתענו היום, כשיש כל כך הרבה קווי דמיון בין שתי המלחמות. אלפים שחדרו את הגדר, בדומה לאלפים שצלחו את התעלה, מעטים מול רבים, יחידים מול מאות. אך בכל זאת אז היה צבא מול צבא. השנה נשברו כל הקודים הערכיים, המוסריים והאנושיים, ולכן את זה אף אחד לא יכול לעכל, זה בלתי נתפס. בלמנו את הכניסה בגופנו אז, כמו שעכשיו חיילים ואזרחים בלמו בגופם. גם אז כוחות המילואים היו רחוקים מאיתנו והמטוסים לא הגיעו. הם נפלו כמו פטריות בגלל מטח הטילים. הבנו שהמטוסים לא יוכלו לעזור לנו ונלחמנו כמו במצדה".
יש לך ודאי ארסנל טיפים שלם מניסיונך, מה המסר המשמעותי ביותר עבור הפצועים ומשפחותיהם?
"אחד הדברים שעשיתי במהלך כל שנות פציעתי היה לקבל את עצמי ואת הפציעה שלי, כי לדעתי: נכות זו עובדה. להיות קורבן ומסכן זאת בחירה. עכשיו תבחר מה אתה רוצה להיות. אני פוגש פצועים ומשפחות של פצועים, מאוד חשוב להם לשמוע ממישהו שהיה פצוע אנוש והצליח להשתקם. ההורים מדהימים, החיילים מדהימים, עושה עבודה יותר טובה מאיתנו, דור של גיבורים. ברור שיש הרבה שאלות על השיקום ואני מדבר איתם בפתיחות, בגלוי. אני אומר 'הפציעה קשה ומורכבת, אבל הגעת לבית חולים וזה הנס'. אחר כך השיקום יהיה כמו הבראה, עוטפים, מטפלים, ולאחר מכן ההתמודדות הקשה היא בבית, לצאת לחיים האזרחיים. וככל שחולפות השנים האנשים כבר מתחילים לראות עוד פצועים בחוץ. אתה ממש נמצא בקרב חיים וצריך ללמוד לחיות עם המגבלה, עם הנכות, לדעת לעקוף אותה. לשמחתי, הטכנולוגיה, המדע והרפואה התקדמו ללא היכר מהתקופה שלי. הרבה פצועים כיום לא היו שורדים בתנאים של אז. אני לא הייתי שורד לולא הנס. היום מרדימים את הפצוע ומטפלים בו בלי סבל רב וזה מאוד חשוב. והתוצאות הרבה יותר טובות.
ואסור לשכוח את מקרי הפוסט טראומה. החיילים שנמצאים בלהט הקרב ואז יוצאים ממנו ופתאום חווים הכל בחזרה. זו התמודדות בפני עצמה. פעם אמר לי פוסט טראומטי: 'הלוואי והייתי נפצע כמוך, או יושב בכסא גלגלים, כי אז היו רואים מה אני עובר, לי יש כסא גלגלים בראש'.
בנוסף, אני זוכר כשחזרנו מהקרבות והגענו לקהילה, קיבלנו אהבה והערצה אינסופית מכלל הציבור ללא יוצא מהכלל וזה נתן לנו כוח מדהים. התמיכה, העטיפה, זה מאוד חשוב גם לפצועים של ימינו".
בית הלוחם באשדוד סוף סוף עומד להיבנות לאחר שנים של שאיפות וחלומות, איך זה מרגיש?
"שהגיע הזמן, שזה הזמן, שהוא כל כך נחוץ לכולנו. אני מודה לראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, שנותן את כל כולו והוא גם מבין בתור רופא את החשיבות הגדולה של בית הלוחם עבור הפצועים, המשפחות שלהם והמשפחות השכולות, שגם להם הוא ייתן מענה. בית הלוחם יהיה דבר שאין לו שני מבחינה ערכית ומוסרית. אנחנו מאמינים שעד שנתיים יהיה כאן בית לוחם לתפארת וברוך השם נמצאים כמעט בגיוס מלא של התרומות ויו"ר הארגון הנוכחי מצמצם את הפערים כך שהתוכנית עומדת לצאת לפועל לטובת הפצועים, שכה זקוקים לה".
וכרגע אתה למעשה מתמודד בבחירות לארגון נכי צה"ל…?
"אכן, אחת לחמש שנים מתקיימות בחירות בכל מחוז. בוחרים קבוצה מול קבוצה. בארגון יש הגבלה לכהן בשתי קדנציות ותו לא. לא עצרתי לרגע בשלושים השנה האחרונות מפעילות ההתנדבות שלי, להדריך ולעזור לנכי צה"ל, מתוך שליחות, ורק הרווחתי את הסיפוק הגדול בחיי".
נסיים בברכה לעם ישראל ליום העצמאות…
״אני רוצה להודות לצה"ל על כל מרכיביו, על מה שהם עושים, נכנסים ויוצאים ומתחילים מחדש להילחם למעננו. אנחנו במלחמה ואסור לשכוח זאת. וקודם כל אני מבקש, שכדי שהחיילים שלנו יצליחו במשימה, שנמצא את הטוב בינינו ונתאחד כולנו. אני זועק לשמיים, שנצליח לחבק אחד את השני. ואם יש מיעוט שלא יכול להיכנס מתחת לאלונקה הוא יישאר מיעוט. שהרוב ייתן רוח גבית וייקח את הבמה.
ואנא מכם, כל ערוצי התקשורת, תתחילו כצעד ראשון לאחד את העם. לבי זועק ומבקש. אני יודע שיש מחאות פוליטיות ופוליטיקה היא חשובה, אך בעת הזו יותר חשוב שנמצא את הסיפור המאחד והיפה של עם ישראל, יש פה סיפור טוב בארץ וחשוב לספר אותו. אל תהיו שותפים לדברים הפחות טובים".
