המשפט האהוב עלי מפרשת בלק, הברכה האהובה עלי. היא מתארת את הייחודיות של האריה, את היכולת המדהימה של הלביא לקום מחדש אחרי כל נפילה ולהתנשא מעל לנפילות הכי נוראיות שלו.
זו המעלה הכי מדהימה של העם שלנו, היכולת להתרומם מעל מחלוקות, מעל השוני בינינו ולהתחבר לאחד.
יש לי מנהג כבר שנים, בכל מקום בעולם שאני מגיעה אליו אני מחפשת בית כנסת יהודי עתיק ובית קברות יהודי. הריקנות של הבית כנסת, בתי הקברות הנטושים ללא קהילה שתתפלל ותשמר אותם, התחושה הקשה שהייתה פה קהילה שאהבה, פרחה, שנאה, התפללה ונמחקה רק על היהדות שלה נותנת לי כל פעם מחדש את הפרופורציה לכל בעיותינו בחיים ויותר מהכל מחדדת לי למה אנחנו פשוט חייבים להתרומם ולהתנשא מעל אי ההסכמות שלנו, מעל השוני בינינו, מעל הכעסים שלנו, עלינו לחזור להיות עם של לביאות ואריות, להחזיק חזק אחד את השנייה, אחרת יש עדות של מספיק בתי כנסת ריקים ברחבי אירופה כדי להבהיר לנו מה מחכה לנו…
שבת שלום מיוון
