אירועי ״זיכרון בסלון״ להנצחת השואה, התקיימו זו השנה השמינית באשדוד. בכ-60 מוקדים בעיר, בהם סיפרו שורדי השואה את סיפורם האישי. בין המספרים גם בני הדור השני והשלישי לשואה, אשר מנציחים את משפחתם וממשיכים בפרויקט החשוב לספר לדורות הבאים.
לדברי, נורית טופז, פעילה חברתית, רפרנטית הצרכים המיוחדים בחברה העירונית ומובילה את הפרויקט באשדוד: "נפל בחלקי הכבוד הענק והחשוב להיות גם השנה חלק ממיזם להנצחת השואה ׳זיכרון בסלון׳. זו שליחות מיוחדת ורבת חשיבות עבורי ללוות את האנשים היקרים המיוחדים, ללוות את המשפחות, את ילדי השואה, הדור השני והשלישי, ללוות את המסע החשוב הזה בכדי שלא ישכח".
סופיה ווקס-פלד נולדה לאחר מלחמת העולם באוקראינה להורים שורדי שואה. בערך בגיל 12 עלתה ארצה עם משפחתה. סופיה מורה ומחנכת וותיקה באשדוד, בין היתר לימדה בבתי ספר יסודיים ובמקיפים ג׳ ו-ד׳. היא יצאה לפנסיה וכיום היא נציגת דור ההמשך ב״יד ושם״, חברה במועדון ׳רוטרי׳ למען הקהילה ושוקדת על הדוקטורט שלה באוניברסיטת ׳בר אילן׳. נכדיה הם דור רביעי לשואה, והיא מציינת כי נרתמה לפרויקט ״זיכרון בסלון״ למען הדורות הבאים. שני הוריה שורדי שואה ובאים ממשפחות חרדיות. היא בחרה לספר את סיפורו של אביה יצחק ווקס ז״ל, שהלך לעולמו בשנת 1999, לאחר שהספיק לספר את סיפורו המצמרר לבני משפחתו ולבמאי הסרטים סטיבן שפילברג, שהפיק את הסרט על השואה ״רשימת שינדלר״. במפגש נכחו גם תלמידי תיכון שרותקו לסיפור משפחתה אותו סיפרה בשפה רהוטה וסוחפת: ״אבא היה בן 22 כשהגרמנים חצו את הגבול הפולני ונכנסו לעיירה שלהם ב-1940, והחלו לרכז את היהודים מהאזור כולו בגיטו סטפאן. הם היו משפחה ענפה, 13 בני משפחת ווקס: הורים, ילדים, סבים וסבתות. המשפחה של אבי מנתה 8 נפשות הורים ו- 5 בנים ובת אחת שאבא שלי היה קשור אליה במיוחד סופיה, שלפני המלחמה עמדה להתחתן״, מספרת סופי, שקרוייה על שם דודתה.
״כל זמן שהגטו התקיים, הייתה תקווה שהכל יגמר והיהודים לא יפגעו. אבא, שהיה גבר חסון וחזק, נלקח לעבודות כפייה בכפר שלו, שם המשיך לעבוד 16 שעות ביום, במפעל לשריפת סיד שהנאצים גזלו ממשפחתו. בלילות אבא היה חומק ומתגנב לגיטו ומביא אוכל למשפחתו ולאחרים. כעבור כשנה המצב בגיטו החמיר, היה רעב כבד ובכל יום חילקו פחות אוכל, אנשים חלו ולא היו תרופות וההיגיינה הייתה ירודה ואנשים איבדו תקווה״.
לדבריה, כאשר נודע לאביה על הכוונה לחסל את הגטו, הוא הגה רעיון להבריח ממנו את משפחתו ואף הכין מסתור בבית עלמין יהודי ליד העיירה. הוא הבריח את אמו ואחיו הצעיר מרדכי למסתור, ודאג להם לאוכל לכמה ימים.
״יצחק אתה חייב לחיות!״
כשהגיע להבריח את אביו אחותו סופיה ושלושת אחיו: חיים, יעקב והאח הגדול שפטל. הוא גילה ששפטל נמלט מהגטו, ולימים נודע לו כי הוא נתפס ועונה קשות על מנת שיגלה היכן אמו ואחיו מסתתרים ולבסוף נרצח. ״סבא, אבא של אבי נתפס והוכנס לטור ההליכה לבורות הירייה, שהוכנו מבעוד מועד על ידי היהודים בגטו. זו הייתה שיירה ארוכה. אבא הלך אחרי אביו ואחותו סופיה, כשהוא אוחז בידיהם של אחיו. הגרמנים עצרו כדי לירות בחולים ובזקנים שהולכים בקושי, מחזה מזוויע וחסר אונים, אבי לחש לאביו שיזדקף שייראה חזק. וסבי, השביע באותו רגע את אבי ואמר לו ׳צחק אתה חייב לחיות. הם לא ישמידו אותנו, ואתה חייב לברוח מהשיירה הזאת. אתה מכיר את היערות ותציל את האחים שלך ותיקח גם את סופיה, היא לא מקשיבה ולא רוצה להשאיר אותי לבד, אבל אני זקנתי והיא עוד צעירה׳. סופיה סירבה לעזוב את אבא, והבטיחה לאבי לשמור על אבא שלהם. וכשהגרמנים כיוונו את המרגמה אל אביה, היא הגנה עליו בגופה וצרור אחד פילח את שניהם״.
יצחק ואחיו ניצלו שעת כושר וברחו, הגרמנים דלקו אחריהם וירו ויצחק נפגע בצווארו ובזרועו מכדור. הוא ידע שעליו לעצור את הדם והשתמש בלחם שהיה לו בכיסים. הם הגיעו לעיירה ויצחק פנה לשכן דימיטרי פאטריקי שיחביא את אמו ואחיו, אלא שבינתיים נודע לו שהנאצים גילו את האם והאח מרדכי והובילו אותם למפקדה. ״סבתא אמרה למרדכי שהיא תנשך את היד של הנאצי, והוא יברח ליערות ויחפש את יצחק. היא נשכה את הנאצי עד זוב דם והוא היכה אותה וירה בה״. יצחק ואחיו מצאו מחסה במרתף של השכן פאטריקי כמעט שנה עד שהוסגר על ידי שכן אוקראיני לנאצים. לפני שנלקח עוד צייד את יצחק ואחיו במזון ושלח אותם לדרכם. הוא הוצא להורג. ושנים אחרי המלחמה סופיה ומשפחתה נלחמו כדי שפאטריקי יוכר כחסיד אומות האולם, ואכן בסופו של דבר, מכון ״יד ושם״ הכיר בו.
יצחק ואחיו היו עם הפרטיזנים ביערות, אבל מידי יום נתפסו יהודים והוצאו להורג. גם שני אחיו של יצחק, והוא נותר עם אחיו הצעיר מרדכי והחליט להבריח אותו ברכבת לבית יתומים בקרקוב. הדבר היה מסוכן אבל יצחק הגיע עם מרדכי לתחנת הרכבת בשעות הבוקר, המקום שרץ קלגסים נאצים. הם הגיעו לפתח הרכבת, שם פגשו ילד אוקראיני בן גילו של מרדכי. יצחק העניק לו את מגפיו שהיו יקרים מפז, בחודש אוקראיני של פברואר בתמורה לכך שהאוקראיני יוביל את מרדכי לקרקוב. ״אבא חזר ליער לפרטיזנים ועשה את הדרך כשהוא לא הרגיש את רגליו. אבא סבל מרגלים שקפאו כל חייו, אך בכל כאב היה על פניו חיוך שזה היה שווה את המחיר. לימים שאלתי אותו מנין האומץ שהיה לו והוא ענה לי״ ילדה שלי, אין זמן להרבה מחשבות כשאתה נלחם על החיים שלך׳, ואמר שהיה צריך לעשות את זה ולהתגבר על הפחד שהוא האוייב הגדול, והיה חייב להציל את אחיו כי את הוריו ואחיו האחרים לא הצליח. וכן פרט לאומץ הוא גם התפלל לחסדי שמיים. ״זה מה שהיה בהצלה הזאת, כי הסמוי מהעין רב על הנגלה׳. למרות השואה ,אבא המשיך עד יומו האחרון להאמין ונשאר עם הכיפה השחורה״.
