האמת היא שקשה לתאר במספר משפטים את צבי צילקר, בכל היבט אפשרי. קשה לא פחות לכתוב עליו בלשון עבר. אבל צבי היה עבורי אישיות בקנה מידה השונה מן הדמויות הרבות שהכרתי ופגשתי במסדרונות השלטון המרכזי והמקומי בישראל. צבי היווה עבורי דוגמה ומופת לאדם שאהב אנשים. שהתייחס לכולם תמיד בכבוד; שדיבר עם כולם תמיד ובכל מצב בגובה העיניים; שהקדיש את יחיו לעבודה הציבורית, אותה ראה כשליחות חיים.
בחלקי נפלה הזכות לכתוב את סיפור חייו בספר שייצא לאור בקרוב. בעקבות הכתיבה, ראיינתי עשרות בעלי תפקידים בשירות הציבורי, אך לא רק. ראיונות שהמשותף להם הייתה ההערצה הכמעט טוטאלית לאיש אשר ראה למרחקים שאחרים לא השכילו לצפות; לאיש אשר הצליח להגשים חלום בדמותה של העיר שהוא כה אהב – אשדוד.
במהלך כתיבת הספר קיימנו מפגשים רבים ושיחות רבות. ההדגשים עליהם הוא עמד היו תמיד סביב הקביעה שהעשייה הגדולה לא הייתה רק שלו אלא של שותפים רבים. הוא דאג כל הזמן להדגיש את ה-"אנחנו" ולדחות את ה-"אני". צבי ניהל במהלך של יותר משלושה עשורים עיר של עולים למען עולים, אותה הפך מיישוב חולי-ובתולי, לעיר החמישית בגודלה בישראל. בזכות מזגו הלבבי, ויחסו הראוי והבלתי אמצעי לבריות, הוא זכה לאהבתם והערצתם של רבים, כהוקרה לאישיותו הייחודית.
דוגמה לכך, זכורה לי היטב: לפני חודשים אחדים ועם הקטנת ההגבלות הארציות בנוגע למגפת הקורונה, הציע לי צבי להיפגש בקפה "קירה" שעל הר יונה, ביום שישי בבוקר. שם, קבענו לשוחח על אחד הפרקים של הספר. אבל בסמוך להגעתנו לשם וכאשר הבחינו בו יושבי המקום, החלה נהירה לכיוון השולחן בו ישבנו. אנשים שאלו לשלומו, לחצו ידיים ואיחלו לבריאותו. זרם הפונים לא פסק. לכן, נאלצנו לחזור הביתה בלי לעסוק בענייני הספר.
שבוע לאחר מכן, הציע צבי להיפגש בשישי בבוקר ב"קלמה" שעל שפת הים. שם לדבריו האורחים יושבים בחוץ אבל יש מקום סגור בו נוכל לשבת ולעבוד בשקט. הגענו למקום וכצפוי, רבים הבחינו בו. שוב החלה נהירת האנשים שהגיעו לברכו. שוב לא יכולנו לעסוק בענייני הספר – מלאכה אותה השארנו לימי אמצע השבוע. בעצם, לא הייתי אמור להיות מופתע מן הפופולאריות של מי שעמד בראשות העיר במהלכן של שבע קדנציות. אבל מה כן הפתיע אותי מאוד? דבריו של צבי כלפי המברכים. לזה הוא שאל לשלום הוריו, לאחר הוא שאל על מצב בריאותה של אחותו, ועם נוספים הוא התעניין במצבם של נושאים שונים בחייהם. קשה היה להבין את מידת הזיכרון שנחוצה הייתה לשלל השאלות של צבי למברכיו. כששאלתי אותו איך הוא זוכר את הפרטים הרבים על כל כך הרבה מקרים, הוא ענה לי: "מה אתך, אלה תושבי אשדוד, שלא אכיר אותם?".
עבורי צבי היה איש ציבור מזן אחר. הוא באמת אהב לעזור לאחרים ובכך עסק רוב ימי חייו. דמותו תלווה אותי כאיש נערץ שאת זכויותיו הרבות, הרוויח ביושר.
