מלי אוזנה, ילידת אשדוד חיכתה הרבה זמן לרגע הזה, שהגיע לפני כשבועיים. מלי בת ה-36 וחצי ילדה את בנה הבכור, ארי שלמה, לאחר תהליך ארוך של טיפולים והפריות ואחרי שישה ניסיונות, הצליחה בפעם השביעית להביא ילד לעולם ולהגשים את חלום האימהות.
"הכל התחיל ביוני 2017 כשהחלטתי להציב אל נגד עיני מטרה להביא ילד לעולם ולזכות בחיים אמיתיים" היא מספרת. "אז עשיתי בדיקות בלי סוף, נסעתי, רצתי, נדקרתי ללא הרף. היו גם 6 ניסיונות שכשלו בדרך ולא מעט אכזבות שרק חישלו וחיזקו אותי יותר ויותר. אך תמיד ידעתי והאמנתי שזה יגיע. אוי האמונה, כמה כוח שהיא נותנת!!!"
מלי עובדת בחברת 'אלבר' באשדוד נמצאת מזה כמה שנים בזוגיות עם בת זוגה מיטל. היא חלמה שנים רבות על הבאת ילד לעולם ובראיון מיוחד וחושפני ל'אשדוד 10" מגוללת בין היתר את סיפורה המרגש, מפרגנת לצוות הרפואי שליווה אותה, מספרת על התמיכה המשפחתית ומתארת את המסע לעבר היעד המיוחל והמופלא.
ש. מה הרגשת כשהוא נולד?
"תחושה עילאית. קודם כל בכיתי והייתה תחושה של ניצחון. כי המסע היה כל כך ארוך, כואב ומייגע. אבל ידעתי שבסופו עומדת התוצאה של החיים שלי, אז המשכתי בכל הכוח. זה היה בניתוח קיסרי, אז די הרגשתי את כל הלידה בערך, כי זה היה בחצי הרדמה. ברקע ביקשתי את ה'פליי-ליסט' של רותם כהן. האווירה הייתה שמח ונינוחה וברוך ה' הניתוח עבר בהצלחה."
ש. היו חששות בעקבות הקורונה?
"האמת שעבדתי עד הרגע האחרון. שמרתי על עצמי מבחינת מסיכה, אלכוג'ל ומיעוט מפגשים, אבל הייתי חייבת להמשיך לעבוד. גם ההוצאה שלי לחל"ת לא הסתדרה כי אני עובדת מוגנת, אז לא מיהרו להוציא אותי. גם המעסיקים שלי תמכו בי לאורך כל המסע הזה. הטיפולים היו די ארוכים. כמעט שנתיים וחצי. צריך הרבה חופשות והרבה טיפולים והרבה התחשבות והרבה שמירה פיזית על הבריאות. שבוע לפני הלידה יצאתי לחופש, נחתי ואז יצאתי לניתוח בתאריך 7/5."
ש. היה בסיכון אני מבין.
"כן. הייתה לי 'הפלה מאיימת' במונחים רפואיים. אז היה איזשהו לילה אחד שהלכתי לבית חולים עם דימום וחשבתי שזהו, אני הולכת לעבור גרידה."
ש. את מרגישה באיזשהו אופן שפרצת דרך עבור נשים אחרות?
"להחמיא לעצמי או להגיד אני עשיתי את הלא יאומן, אני פחות אגיד. חושבת שאנשים שקראו את ה'פוסט', אנשים שמכירים ושפחות מכירים אותי הבינו שההתמדה היא בעצם מביאה את התוצאה. לא אכנה את עצמי כפורצת דרך כי לא המצאתי את הגלגל, אבל ה'לחימה' והדבקות במטרה וה'להאמין' הזה שדיברתי עליו בפוסט. אין דבר שהוא בלתי אפשרי. עם הרפואה של היום, גם נשים שיש להן בעיה או שלא מצאו זוגיות, פשוט לא לוותר על החלום הזה. זה בעצם המסר הזה שאני רוצה להעביר. נתקלתי בנשים בחדרי חדרים של הרפואה והן נראות מיואשות ומצאתי את עצמי מרצה להן לא להתייאש. אמרתי להן 'קודם כל תביאו ילד ואחר תמצאו זוגיות'. השעון הביולוגי של האישה מתקתק. ממליצה לכל אחת לא לעבור את גיל ה-35 בלי להתחיל את הניסיון הזה. גם אם לא מצאתן זוגיות או לא הלך, אסור לוותר ולממש את התהליך הזה. זה עולם אחר. באמת שזה הכל. הייתי וביליתי ועשיתי הכל, אבל שום דבר לא דומה לזה. בגיל 33 הצבתי לעצמי מטרה להתחיל לעבור את התהליך הזה. ובאמת זה מה שקרה."
ש. כמה היה חשוב לך להיות אמא?
"מגיל 20 אולי זה משהו שרציתי. אבל הבטחתי לעצמי ולילד, עד הרגע שארגיש שאני אכן מוכנה נפשית לזה. כי אחיינים וילדים של חברות היו בקרבתי 24/7 כאילו הם שלי. אבל זה אף פעם לא היה שלי. זה לקחת את האחריות ולהבין שהוא שלך והחיים שלו תלויים רק בך, כי אין פה אבא בתמונה. אז אתה חייב להיות שלם עם זה."
ש. היו ביקורות בדרך?
"לא מעניין. לצורך העניין היו אנשים שהציעו לעשות את זה בהורות משותפת. אבל זה לא היה בא בחשבון."
ש. איזה קשיים מיוחדים היו שאת יכולה להצביע עליהם?
"לקשיים אני קוראת משוכות. אין קושי. יש משוכה וצריך לדעת איך אתה מדלג מעליה, גם כשהיא ממש גבוהה. ברגע שבן אדם לוקח החלטה מסויימת וזו הדעה שלו, הוא יעשה הכל כדי לעבור את המשוכה הזאת."
ש. תספרי בבקשה על האכזבות בדרך.
"היו המון אכזבות. היו שש אכזבות שהן מאוד מאוד קשות. אני לא יודעת אם מישהו היה ממשיך למען האמת. כי הציפייה לזה.. כל הזמן אומרים 'כגודל הציפייה כך גודל האכזבה', אבל אתה מצפה, זה לא יעזור. אתה מחכה לאיזשהי תשובה שאתה רוצה לשמוע והיא לא מגיעה. באחד הניסיונות היא כן הגיעה, אך לבסוף לא צלחה. זו חוויה של החיים."
ש. איזה תמיכות קיבלת בדרך?
"יש לי הורים, אחים, אחיות, מיטל בת זוגתי, שתמכו לאורך המסע. וחברים יש לי הרבה, אבל גם הקומץ שהשארתי לצדי, כתמיכה בתהליך הזה, היה כמו משפחה. יש לי משפחה שאין דברים כאלה. אני לא יודעת אם קיימת עוד משפחה כזאת בכדור. הם עשו הכל מהכל ותמכו והיו נוכחים וחלק מהאמונה שלי זו משפחה."
ש. איזה יחס קיבלת מהצוות המטפל?
"הייתי רוצה להזכיר את המרכז לבריאות האישה באשדוד. היחס היה מעולה. הרופאה שלי הייתה טל בצר והמנהלת מרפאה זו שרון בן שמעון. קיבלתי שם מענה בכל שעה, בכל שאלה אפשרית שיכולה להיות, באמת מעל ומעבר. הצוות, האחיות, הרופאה הפרטית שלי, טל בצר, כולם היו נהדרים."
ש. תוכלי לספר בבקשה על הטיפולים שעברת?
"את הזרע לקחתי מתורם שאני בחרתי. בבנק זרע פרטי, 'אסותא סופרם', שהעלויות בו הן הרבה יותר יקרות מהבית חולים. טופלתי בבריאות האישה ובהתחלה התחלתי בהזרעות ואחר כך עברתי ל'איי.וי.אף' בבית החולים קפלן. ד"ר דר שיר היה הרופא המטפל שלי, לבסוף הוא גם זה שניתח אותי ושם סגרנו מעגל. הוא זה גם שעשה לי את ההפריה. אומרים אין מקריות בחיים. הכל מלמעלה."
ש. איך הייתה חגיגת ברית המילה?
"חגגנו אצל אחותי ליזו בבית. כשהאחים שלי והמשפחה שלי הם אלה שעשו הכל. אחותי ליזו ערכה לי את הברית. אחי עמוס היה הסנדק ואחותי שיר הייתה זו שהעבירה לעמוס את הילד. חגגנו במתכונת מצומצמת. היו 40 ומשהו אנשים. עם מסיכות, עם אלכוג'ל ועברנו את זה. קראתי לו ארי שלמה."
ש. מאיפה קיבלת את ההשראה לשם הזה?
"היו לי כמה שמות על הכוונת. אני והבת זוג שלי מיטל התלבטנו. הכי התחברתי לארי ושלמה זה אבא שלי. אז אמרתי שהשם יצא כל כך עוצמתי, שבסוף יצא לי פעמיים מלך. כשהתייעצתי עם האחיות שלי, אז אחותי שיר חלמה על השם הזה. אין מקריות."
