בימים אלה שאנו נחשפים לסבלם של הפליטים מאוקראינה מחד, ומודאגים מצד שני מהתקדמות איראן לפצצת אטום. בשיחת ריאיון שקיימנו עם שני, בת 48 שבדיוק לפני 20 שנה הצליחה עם בעל וילד בן 6 לעלות לישראל. בדרך לכאן היא עברה קשיים לא פשוטים, אבל בנחישות היא ובעלה הצליחו להקים בית לתפארת, אותו בנו מעמל כפיים, לאחר המהפכה של חומני והדחת השאח שהנהיג שלטון חילוני ומתקדם, החל שילטון האייטולות והחיים השתנו לרעה. הראיון עם שני מחזיר אותה אחורה עשרים שנה כשהייתה בטהרן ושמה היה שהנאז׳.
מה פירוש השם שהנאז׳?
״הפירוש של השם שלי הוא חלק ממוזיקה״.
שני מספרת על העלייה לישראל בשנת 2002 בגיל 28, עם בעל וילד בן 6. שלא כמו עלייה מארצות דמוקרטיות, שמוכרים את הרכוש, קונים כרטיס טיסה ישיר לישראל ועולים, הם נאלצו לטוס לקפריסין כביכול לטיול ומשם עלו לישראל. ״כשביקשתי להנפיק דרכון בטהראן, היה כתוב שמותר לטוס לכל מקום חוץ מישראל, ארצות הברית וסעודיה״, היא אומרת, ״אתה לא יכול להגיד שאתה טס לישראל ועוזב״.
אז למה בכל זאת החלטתם לעלות?
“כשחיינו באיראן לא היה חסר לנו כסף . פשוט אני התחתנתי עם בעלי. לבעלי הייתה חנות, ואני רציתי להמשיך ללמוד. רציתי ללמוד באוניברסיטה, להיות מורה ולעבוד, ואמרו לי שאני לא יכולה. אמרתי לעצמי שפה אני לא יכולה לעשות כלום. אני כל הזמן מסוגרת בתוך הבית. ואז עלה בידי ובעלי ההחלטה להעלות לישראל״.
הייתה לך משפחה בארץ?
״בארץ כבר התגוררה סבתא שלי מצד אמא, שכבר 40 שנה חיה פה וגרה בשדרות, ואחות של בעלי כבר עלתה 4 שנים לפני והייתה באשדוד״.
״אחרי כמה חודשים רציתי לחזור אבל בעלי התעקש להישאר״
איך היה להגיע לישראל, בלי עבודה, בלי לדעת את השפה?
"כשהגענו למרכז הקליטה באשדוד, הבן שלי היה איתנו. היה לו קשה. הוא התגעגע לאיראן והוא לא ידע את השפה והוא לא מצא את עצמו כאן. הוא התגעגע לסבא וסבתא ולחברים, והבטחנו לו שחוזרים. אחרי שהייה של שבועיים ראשונים אצל גיסתי, נכנסנו למרכז הקליטה ושם היה חדר ממש קטן. היינו בשוק כי אנחנו רגילים דירות גדולות ומרווחות באיראן, ופתאום גרנו במקום קטן, בעלי אמר 'מה זה? השירותים ליד המטבח?. איך אפשר? היינו בהלם הוא אמר שהוא נגעל והיה לנו קשה. אבל סבתא שלי אמרה לנו שכולם בארץ התחילו ככה והצליחו. סבלנו הרבה בעיקר עם הבן שלו, שלא ידע את השפה, והיה לו מאוד קשה להשתלב. מנהל מרכז הקליטה אמר שצריך לשים אותו בכיתה א’, הגיעה עו"ס ואמרה שצריך לשלוח אותו לגן, כי הוא לא יודע את השפה. הכנסנו אותו לגן חובה והוא לא הסתגל, הוא התבייש וסבל. הוא היה ילד דקה בחיים עד גיל שש דקה לא היה רחוק מההורים. באיראן היינו מוציאים את הילד רק לכיתה א'. אני הייתי כבר בהיריון השני עם הבן. היה לי קשה אמרתי לבעלי ' בואו נחזור לאירן ' בעלי אמר שהוא לא רוצה לחזור. לשם עם הסיפורים מה שקורה שם. עדיף לסבול פה נשאר פה והילד בסוף התרגל. אחרי 4 חודשים הילד דיבר עברית . ממש שמחנו. הגננת המליצה להעלות אותו לכיתה א’״.
ומה איתכם איך אתם התמודדתם?
"היה לנו קשה לחיות במרכז הקליטה. שאלנו איך אפשר לעבור לדירה, והסבירו לנו שיש לנו כעולים תנאים ואפשר ללכת לבנק לקבל משכנתא. הגענו רק עם 8,000 דולר, כי בעלי מכר את החנות שהייתה לו באיראן. אבל נלחצתי כי דירות עלו אז לא פחות מ-100,000 דולר. למדנו באולפן ולא עבדנו. ניגשנו לבנק ואמרו שאם אנחנו עובדים, אז אפשר לקבל משכנתא, כי אנחנו עוד צעירים (הייתי בת 28 ובעלי בן 33). חיפשנו עבודה. אני כבר הייתי בחודש ה-3 של ההיריון השני שלי, וגיסתי אמרה שבישראל לא מקבלים נשים בהיריון לעבודה. הבעל של גיסתי הוא בן דודה שלי והוא אמר לי שיש בחור פרסי בשם שלמה דמגני (הבעלים של רשת ״בוטיק הפיתה״ באשדוד. ע.ב). הוא דיבר אתו והוא הסכים להעסיק אותה עד הלידה. הוא שאל אם אני יודעת עברית, אבל לא ידעתי עוד עברית. הלכתי למפעל קונדטוריה והוא הדריך אותי ואמר לי שאני אורזת את העוגיות וסוגרת. עבדתי משעה 07:00 עד 16:00 ואמרתי לו ‘׳מה זה בית סוהר?' והוא צחק ואמר כ׳כה זה בישראל׳. היה לי קשה יבלתי משכורת 2,800 שקלים שזה היה כמו 6-7 משכורות באיראן. שמחתי פעם ראשונה אני עצמאית. בעלי התחיל לעבוד ב׳תנובה׳ ברחובות. בהתחלה הוא חשש ואמר איך יסע לרחובות, אבל החבר אמר לו שזה מקום עבודה עם תנאים. אז אחרי כמה חודשים הוא התחיל לעבוד והוא שם עד היום."
קניתם בית אחרי שהתחלתם לעבוד?
"כן. הייתי לקראת הלידה וקיבלנו 3 מיטות יחיד. אחד לי, אחד לבעלי ואחד לילד הבכור ונלחמתי אמרתי איך אני אשים פה תינוק. מצאנו דירה ברובע י"א שעלתה 1000,000 דולר. לקחנו משכנתא וקנינו ב-70% משכנתא. בעל הדירה ידע שאנחנו עולים ואמר שאם נותנים לו חלק מהכסף תוך חודשיים, הוא מפנה לנו את הדירה. נתנו לו את כל הכסף מזומן שהיה לנו ועברנו לדירה. אחרי שנולד הבן, נשארתי שנה ולא חזרתי לעבוד ב״בוטיק הפיתה״, כי שם מתחילים בשעות הבוקר המוקדמות והיו שני ילדים קטנים. חיפשתי עבודה אחרת במטבחים כי לא היה אף אחד שייקח את הילד לגן. הילד היה בן שנה וחודשיים במשפחתון אמרו שאפשר הכי מוקדם להביא את הילד בשבע וחצי בבוקר. אז לא יכולתי לעבוד. אז עבדתי במטבחים של אגד."
״ההתקדמות שלי בארץ בזכות משפחת לוי״
שני מספרת על לא מעט קשיים לדבריה. "אחרי 3 שנים נולדה גם הילדה ואני נשארתי עם הילדה בבית טיפלתי בה, ובעלי עבד בוקר ולילה וכל זאת על מנת לשלם את המשכנתא. אחרי 4 שנים בארץ חיפשתי עבודה של אימהות. הגעתי למפעל פרטי ביבנה. סיפרתי את הסיפור שלי לכלה של הבעלים ושאני מחפשת עבודה חלקית ושאני לא דוברת עברית טובה. ישבתי לריאיון עם בחורה בשם סיגל והיא הלכה לבעלה שלומי לוי, שהיה הבן של הבעל בית. היא סיפרה לו שאני רוצה לעבוד ואני לא מדברת עברית, אבל יודעת לכתוב ולקרוא מהתורה. הוא אמר שאני יכולה לעבוד בניקיון. ואמרתי שהבעיה שזה ביבנה, אז הם אמרו שהם עוברים לאשדוד.
היום את שמחה או מצטערת שלא חזרת לאירן?
"אני מצטערת ששנה וחצי בכיתי ורציתי לחזור, היום אני שמחה שנשארנו. cכל פעם אני מגלה משהו טוב בארץ. במיוחד על מעמד הנשים."
את רואה את הסידרה טהרן?
"כן, אני רואה״.
את מתגעגעת לארץ הולדתך?
"אני מתגעגעת לטיולים שלהם, לנופים לאוכל. אבל לא לתרבות שלהם. יום אחד כשהייתי שם בשעה שמונה בערב, חברה שלי הציעה לי לצאת לקנות נעליים. חזרתי הביתה בעלי וחמי׳ נפלו׳ עלי למה יצאתי בשעה כזו, מחשש להימצאותן של נשים ברחובות בשעות ערב. אני חושבת אפילו בית סוהר בארץ, יותר טוב מהחיים שמה. מבחינת אוכל ותנאים לא היה בעיה ליהודים, כי יש כסף אבל מבחינת החופשיות, ובמיוחד לנשים הם מאוד מגבילים וקשים. למשל בת דודה שלי מספרת לי עכשיו כמה קשה לה באיראן. הצעתי לה לבוא לכאן, כי החיים שם בעיקר עבור נשים זה כמו בית סוהר. היא מאוד מסכנה, ממש כמו משרתת. יש לה אמנם בית של 7 קומות, אבל כל היום סביב הבית ממש שפחה: מנקה, מבשלת, מארגנת ומסדרת. הכל סובב סביב הבית. היא לא יוצאת, לא קונה ולא מבלה״.
כשאני שואלת אותה אם היא מודאגת מהמראות מאיראן, מהשינאה הגוברת לישראל, מההתקדמות לפצצת אטום, אז היא מצד אחד אומרת שבשל התקשורת המשטר לא פוגע ביהודים, אבל מצד שני היא מספרת על החיים הקשים של היהודים שחיים תחתח משטר עויין. מצד אחד הם חיים יפה בבתים ועם פרנסה, אבל מצד שני מצרים את צעדיהם, אפילו יותר מאשר אזרחי איראן האחרים. ״הם אומרים ליהודים שם ׳ אנחנו אחים׳, אבל ברגע שמתעורר חשד לאיזה יהודי בלילה לוקחים אותו לשום מקום כדי שאף אחד לא יידע. הוא פשוט נעלם, ובמשטרה השוטרים משחקים אותה ראש קטן, וכאילו לא יודעים מה קרה לו ואומרים שהם מחפשים אחריו. כי למרות שהם אומרים שהיהודים כמו אחים, מסוכן מאוד ליהודים. אני חושבת שצריך להציל את היהודים שחיים שם. יש גם חשש של יהודים, שפוחדים שהבנות שלהם יסתובב שחלילה לא יתערו עם מוסלמים. אז עבור אותן נערות, זה כמו בית סוהר. אני התקדמתי וחיה במדינה שלי. יש לי בן שהוא סטודנט, ובן חייל קרבי והבת לומדת בכיתת ׳מופת׳. אני מודה לאלוהים שהצלחנו להגיע לישראל וכל הקשיים היו שווים את החיים פה״.
