לאחר שנברתי בכל הפרשנויות עד כה, להלן מחשבותיי על המלחמה. דבר ראשון, איני חושב שהכשל הוא מודיעיני – מכמה סיבות:
- אני חושב שמדינת ישראל הייתה, עודנה ואף תמשיך להיות מעצמת מודיעין ואין לי סיבה לחשוב אחרת
- היו מספיק סימנים מתריעים, הכל היה ידוע. למשל היו תצפיתניות שעד עכשיו נשבעות בעדותן שראו וסיפרו.
- אני חושב שהאמונה שהכשל הוא מודיעיני עושה הנחה גדולה מידיי למקבלי ההחלטות ומסתירה את הכשל האמיתי. כלומר מסוכן לעצום עיניים ולהתעלם מהכשל האמיתי.
הכשל מצוי בתפיסה ובהנחות היסוד של מקבלי ההחלטות ושלנו כמדינה.
כמו הטיה קוגנטיבית. ניקח למשל 2 אנשים – אחד מאמין שביבי גאון וטוב לישראל והשני מאמין שביבי מסוכן. מכאן כל מעשה של ביבי ייתפס בעיני כל אחד מהאנשים בדיוק בצורה אחרת.
באופן דומה אפשר לראות את הכשל שלנו. מתוך התפיסה המערבית שלנו, ששואפת לשקט ושלום, השלכנו כי האויב, הוא לא יותר מאדם שרוצה את אותו הדבר "בסופו של יום".
מכאן, כל מודיעין מקדים שהיה יכול להרים דגל אדום, ינופנף. "יש להם יותר מידי מה להפסיד כרגע", "הם לא רוצים לפגוע בציבור העובד שלהם" וכו'…
ברגע שהנחת היסוד שגויה – גם המודיעין הטוב ביותר עשוי להיות מנופנף ברגע.
אתם מכירים את זה שאתם רואים סרט עם טוויסט מטורף בעלילה ואז כשרואים אותו שוב, פתאום שמים לב לכל אותם הרמזים?
והנה אני אומר – הסוף של הסרט חייב להיות מעתה ידוע מראש. יש לבחון לחומרה את מעשיו של האויב ולהניח כי הוא רוצה לתקוף, כל הזמן! זה הסוף של הסרט, נא לבחון את חומר הגלם המודיעיני תחת עיניים חשדניות אלו!
בעיה שניה שלנו שצריך לפתור – פרדוקס תרבותי.
אנחנו מדינה שצריכה מצד אחד להתקיים כדמוקרטיה, אנחנו חלק מהמערב.
מהצד השני – אנחנו מדינה מזרח תיכונית. כלומר – אנחנו צריכים לדעת איך להתנהל בשכונה.
וכאן אנחנו נמצאים בסוג של מלכוד כפול. יש סתירה לכאורה בין המערביות למזרח תיכוניות. אנחנו צריכים לפתור את הסתירה הזאת ולהצליח לחיות בצורה ההיברידית הזאת.
אבל יכול להיות שהפתרון כבר קיים אצלנו וצריך רק לאמץ אותו יותר. אנחנו כבר נמצאים באותו דיאלוג עצמי – מדינה יהודית-דמוקרטית.
במזרח התיכון – עלינו לתת דגש על המדינה יהודית. כלומר – להיות יהודים גאים, להניף את הדגל בגאווה ולהגיד "זאת הארץ שלנו" ולא רק חלק, אלא כל הארץ. אנחנו תחת כיבוש שיש לשחרר. ההצדקה היא – שזאת ארץ אבותינו ואין אחרת. ואנחנו נמות לפני שניתן אותה ונגן עליה בכל מחיר – גם במחיר של אכזריות. זהו לא עיקרון דתי. הלאומיות חייבת להיות חזקה אצל כל אזרחי ישראל.
ביהדות – הקם להורגך, השכם להורגו. ידענו איפה אנחנו חיים כשזה נכתב. כמערביים – עלינו להיות דמוקרטיה שמאפשרת שוויון, ליברליות – אבל לא כלפי האויב.
צריך לאמץ יותר את הדואליות במקום להכריע אותה – יהודית, ליברלית אבל קנאית ומתגוננת. הקליפה חייבת להיות קשיחה כלפי האויב ובפנים חופשית ופתוחה כלפי "שוחר השלום" באמת.
